הכל מבחוץ כלכך רגיל.
אבל בפנים, הכל רועש וגועש. הפחד אוכל לי את הבטן והראש בכל שניה אפשרית. אני כל היום עסוקה בלסלק מחשבה אחר מחשבה, פחד אחר הרגשה רעה. ומבחוץ, הכל כלכך רגיל. אני מחייכת, צוחקת. היום אפילו התאפרתי.
אני לא יכולה עם המצב הזה כבר.
הבטן, שמתכווצת כל פעם שהנושא עולה.
הלב, שפועם פעימות חזקות מידי כשהמחשבות מתחילות לשוט להן.
אני קטנה, כלכך קטנה. תפסיקו כבר, זה גדול עלי.
אני קטנה וחלשה ופחדנית. כן. אני יודעת. אבל מה אעשה. אני לא סתם כך. יש לי סיבות.
המצפון שעובד אצלי שעות נוספות.
הטראומה מהשישית.
הפחד הזה, לפגוע בהם.
הפחד הזה, לאכזב.
לעזאזל. הלוואי הייתי ילדה רעה כזאתי, שההורים במילא לא היו אוהבים או מתייאשים מראש. זה בעייתי להיות אדם שההורים אוהבים בהגזמה.
כן, עוצי שלהם טובת לב, חכמה ויפה. למה לא, תמשיכו לעוף. אני לא. אני לא. אני לא. וגם אם יש בי טוב, די לצפות ממני. זה מכביד לי. זה בוער לי בכל הגוף. אניי רוצה לא להיות קיימת.
הכל מתקדם. הצעות בשפע, ותמונות ופף. שונאת את הרגע הזה שאני לא יודעת מה עושים.
שאני חוששת איך מספרים על המקום ועל אשתי ועל הכל בעצם.
אלוקים, אני מתחילה להתפרק.
אין לי תאבון כלכך. אני לא ישנה כלכך. זה משפיע עלי. וזה נמאס לי. אני לא אוהבת את המצב הזה. בבקשה ריבונו של עולם, חבק אותי. אני מתחילה לקרוס.
הנה,זה קורה.