ועל הדרך ניזכרתי שלא נטלתי לולב

באמת שיר נדיר.

ממש

מספרים שהיה רב גדול מאוד מאוד שקיבל על עצמו לברך בשבת ברכת המזון מהברכון ולא בע"פ.

וזה יהיה אחד מגדולי הדור!! אז שתביני עד כדי כמה צריך לקחת על עצמך משו קטן שיעשה בנו שינוי אבל לאורך זמן

ויואו הזכרת לי שיש קטע כזה לקבל החל"טה ביום שהמזל גובר (מלילם מכובסות כדי למנוע הבנה מוגזמת). ואני כל כך לא בעיניין.

ממ. תתפללי עלי, היום וזהו, טוב? 

צריך. צריך לעשות מלא דברים. לא עשיתי כלוםם. 

ואת. תהני שמה. דשים.

שבוע אחד הייתי שמחה ברמות, מחה על אמת כזה!

ואני כולי באורות מרוב שמחה..

ואז בום.

עצב.

סתם.

פשוט סתם.

ואני רק בוכה, ולא מדברת עם אנשים ופשוט לא הבנתי מה קרה. למה פתאום אני בעצבות.

ונכנסתי לעצבות בגלל העצבות

ואז פתחתי ספר משפטים של רבי נחמן.

ואני קוראת וקוראת.

והגעתי למשפט הזה.

"חשוב להיות בשמחה אבל אין צריך להיות עצובים אם לא מצליחים"

וזהו.

הבנתי מה קורה לי.

תודו משפט חזק.

יאבלה הארכתי פה..

שיחות הר"ן תורה טז:

דע שיכולין לצעוק בקול דממה דקה בצעקה גדולה מאד ולא ישמע שום אדם כלל כי אינו מוציא שום קול כלל רק הצעקה היא בקול דממה דקה וזה יוכל כל אדם. דהינו שיצייר במחשבתו הצעקה ויכנס קול הצעקה במחשבה ויצייר בדעתו קול הצעקה ממש עם הניגון כדרך שצועקין. ויכנס בזה עד שיצעק ממש בבחינת "קול דממה דקה" (מלכים א יט, יב) ושום אדם לא ישמע כלל. כי באמת אינו ציור כלל רק צעקה ממש, כי יש סמפונות בריאה שמשם יוצא הקול וגם יש סמפונות דקים היוצאים מן הריאה אל המח. ועל כן יכולים להכניס הקול דרך הסמפונות הדקים ההולכים אל המח עד שיצעק ממש במוחו על ידי מה שמצייר במחשבתו קול הצעקה ממש שבזה הוא מכניס קול הצעקה אל המח, ויוכל לעמוד בין כמה בני אדם ויצעק מאד ושום אדם לא ישמע כנ"ל. ולפעמים יוכל להשמט מזה איזה קול דק שיהיה נשמע כי מחמת שנכנס הקול דרך הסמפונות של המח אל המח יוכל להשמט לפעמים שיצא הקול דרך הסמפונות המוציאין קול אבל הוא בדקות גדול. ובלא דיבור (היינו כשאין מוציאים שום דיבור בשעת הצעקה הנזכר לעיל) קל יותר לצעוק כנ"ל, כי כשצריך להוציא הדיבור קשה יותר לתפוס את הקול אל המחשבה ולבלי להניחו לצאת דרך הקנה המוציא קול (עיין ברכות סא.), אבל בלא דיבור קל יותר: