פורום נסיונות פעילים (עמוד 5678)

לא

 

 

 

 

לא

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לא הנחתי תפילין היום...

 

 

שכחתי. קמתי שניה לפני חצות אז מהר התפללתי בלי תפילין.

ואז. מנחה בדיוק התחיל מניין מנחה גדולה.

ואז שקיעה. והרגשתי ששכחתי משהו, אבל ידעתי שהתפללתי  מנחה.

 

ו...

צאת הכוכבים של ר"ת אפי' כבר עבר...

 

 

איך. איך אפשר להיות יום שלם בלי תפילין!.

 

.

תפוסות לי הרגל והיד, כואב לי והאוזניים שלי כבר מזמן ברחו.

אינך יכולה לעזוב אותי.

אפילו אם תגידי- זה לא כדאי.

בבקשה.

מתמודדי נפש זהו כינוי נפוץ

לאנשים מדהימים שמתמודדים עם מחלות נפשיות.

 

האנשים האלה אנשים באמת מדהימים!

יכולים להחזיק חיים שלמים של אנשים, ואף אחד לא יודע שהם חולים במחלה כרונית.

אף אחד גם לא מנחש!

זה לא דבר שרואים אותו.

אבל כשנמצאים במצב לא טוב וכשיש טריגרים, או אז היא מתפרצת. לפעמים בגדול ולפעמים בקטן.

ובכל מקרה- למתמודד הגיבור, והוא גיבור שבגיבורים! - יש גם משפחה. וגם היא מתמודדת.

מתמודדת עם מחלה נפשית.

 

יש הרבה סוגי מחלות. יש הרבה הרבה מצבים.

וכל אדם הוא אדם. וכל נפש היא נפש. ואצל כל אחד התופעות והתסמינים שונים מאצל השני.

 

גם בהתמודדות המשפחתית.

כל אדם הוא אדם אחר. וכל אחד מגיב אחרת.

הורה לא מגיב כמו אח. ובן זוג לא מגיב כמו הורה.

ואח אחד מגיב שונה מאחיו. ובכל זאת משהו אחד משותף יש.

משהו לא פשוט. משהו מורכב.

התמודדות.

והמון פעמים נוספת על ההתמודדות הזאת, שגם ככה היא לא פשוטה בכלל-

תוספת אחת קטנה במילים אך ענקית בכל מה שמעבר להן.

והמילים הן: מודעות של אחרים ודיבור.

 

כן. ככה.

מודעות. ודיבור.

אנשים לא יותר מדי מודעים. אם בצדק או לא- איני באה לשפוט חלילה. הלוואי וגם אני לא הייתי מודעת מקרוב כל כך למצבים שכאלו.

אבל בפועל אנשים לא מדי מודעים.

או שכן.

וכאן מגיעה אני לדבר הנוסף. לדיבור.

אין דיבור על העניין בשיח ציבורי.

אני לא מדברת על דיבור בערוצי תקשורת, בעיתונות וכו'.

אני מדברת על מודעות לדבר הזה שקוראים לו מחלת נפש.

כשאתה מסנן את הביטוי "חולה נפש" לאיזה אחד שעושה איזה משהו לא רגיל, או סתם כי זה הביטוי שעלה לך לראש- אתה יכול, ואפילו בלי לשים לב, לגרום לכמה אנשים מסביבך להתכווץ. כאילו הם עשו משהו לא בסדר.

 

תאמרו לי אתם-

האם מחלה פיזית כלשהי- תלויה באדם? האם הוא ביקש אותה? האם רצה וייחל שתהיה לו?

התשובה ברורה. לא.

אף אחד לא משתוקק בכל ליבו להיות חולה בשביל החולי. אף אחד.

ומחלה נפשית- האם אותה כן ביקשנו? האם רצינו שתהיה???

ההתמודדות איתה לא פחות מורכבת מהתמודדות עם מחלה פיזית.

אז למה זה כל כך שונה?????

 

למה, אם חלילה יש למישהו דלקת ריאות חריפה ביותר או כל מחלה אחרת- לא תהיה לו בעיה לומר-

"תתפללו לרפאות *********** " ולגמור את העניין גם בלי לפרט,

ואדם שמכיר מישהו במצב לא טוב מבחינת מחלה נפשית- יכול להרגיש לא בנוח ומובך, כשירצה לכתוב שם לרפואה??

 

התמודדות עם מחלה פיזית היא מוכרת יותר.

היא יותר רגילה. יותר נפוצה.

הכל נכון. לצערנו.

 

מחלות נפשיות גם נפוצות.

אינני יודעת כמה. אבל אני יודעת שהם נפוצות.

אבל מי שיודע עד כמה- כנראה זה הרבה אנשים שפשוט בודקים סטטיסטית.

ולא את זה אני מחפשת.

דיברתי על דיבור.

אני לא מחפשת אנשים שידברו על מחלות נפשיות כל חייהם.

אני גם לא מחפשת אנשים שיחפשו ויבלשו אחרי אנשים, כדי לדעת מה יש ואם אולי זה גם משהו נפשי.

ממש לא!

אני רוצה דבר אחד-

שתהיו קצת יותר מודעים.

שלא תסתכלו מוזר על אנשים, אם יגידו את צמד המילים "מחלת נפש".

אני לא מצפה לידע בכל התחומים הקטנים שבתוך הנושאים האלה.

אני רק רוצה שיהיה קצת יותר דיבור.

 

יודעים מה זה קבוצת תמיכה?

יש מקומות מדהימים שמרכזים אנשים עם רקע דומה, מתמודדים גם הם עם מחלה נפשית- הם / המשפחות. והדבר הזה מקל ועושה נפלאות.

אשריהם. מעריכה אותם מאוד. שימשיכו את המענה המצוין שהם נותנים.

 

אבל הלוואי שהשיח היה פתוח קצת יותר בציבור שאינו מכיר את הפרטים.

שתהיה מעט יותר הכלה לדבר "המוזר" הזה.

שלא נרגיש לפעמים כמו עוף מוזר בחברת אנשים.

 

כולם מכירים את הסיסמא "לקבל את השונה".

תמיד יש אנשים ששונים ממנו. תמיד. כל אחד הוא שונה.

וגם בנושא הזה.

כל דבר הוא שונה. וכל אחד הוא שונה.

וגם אדם חולה הוא שונה. גם אם המחלה שלו היא לא פיזית אלא נפשית.

וכן, גם המשפחה של המתמודד עצמו, ושאר האנשים הקרובים אליו מתמודדים עם משהו שונה.

 

הלוואי וננסה ובע"ה גם נצליח- להכיל קצת יותר.

זו עבודה שלנו.

אם לא נשנה את זה - זה לא ישתנה!

 

וכדי להוריד את זה לפסים מעשיים יותר יש לי בקשה אחת, התחלה מצוינת-

תנסו להפחית ולא להשתמש בביטוי "חולה נפש" כביטוי.

זה יעזור. תאמינו לי.

ואם אדם אחד ירגיש יותר בנוח ולא יתכווץ לו הלב למשמע ביטוי כזה בטון מזלזל- אדע שטוב שכבר כתבתי.

 

ברור שאני אשמח לשינוי גדול יותר.

לשינוי מהותי. שינוי מורגש.

אבל גם מסע של אלף קילומטר מתחיל בצעד אחד.

וגם אווירה, צורת דיבור והרגשה-

מתחילה באדם אחד. בהכלה אחת. במילה אחת יותר או פחות.

האווירה עצמה, וגם רגש של אדם אחר,

גם זה תלוי-

בי.

 

הצעד הראשון שלי- הוא לכתוב את זה. מה הצעד שלכם?

 

 

 

 

 

 

 

פורום יקר.

אומנם ארוך, אך אשמח מאוד לתגובות!

אפילו רק שקראתם.

וכן. הייתי צריכה גם אומץ כדי לא ללכת לפתוח פצלש ולכתוב ממנו.

תעזרו לי לשמור את השרשור הזה למעלה.

לטובת חברה בריאה יותר וכזאת שמרגישה טוב יותר עם כלל התמודדויותיה.

בעצם זה לטובת כולנו.

מעריכה אתכם ממש!

אני.

משעמם לייי

אל תשאלי למה עשיתי אתזה.. כי אני לא יודעת.. פשוט התחברתי למשפט הזה..


@טוב נו..

כמה שזה מציאותי

אין שום ייאוש אין שום ייאוש אין שום ייאוש בעולם כלאל!|צועק|

 

רבינו

צעק

בקול

גדול

אין שום ייאוש אין שום ייאוש אין שום ייאוש בעולם כלאל|צורח|

 

|צרוד|

 

 

|מתפרק|

בין לחפש שם לבין שהוא יהיה שם.

 

#רקאומרת.

בלי חרטות

או לפחות לנסות

להיות

מאושר

עד כמה שאפשר

ולבכות

את הזמן שנשאר

 

יצעק עלי

 

לע

הופה היי הופה היי

חטפנו אל תחטןף

 

לאחר כמה צרחות קטנות

הוא....

 

 

 

אכן לא חוטף

יואו

טובה?

 

חייבת חייבת כ"כ הרבה הכרת הטוב

ואממ במקום זה מתרחקת. לא יפה. 

לא מספיק להגיד לא יפה, צריך לעשות. אבל לא יודעת מה, באלי להעלם כשהם פה

וגם ההכרת הטוב הזאת מחייבת מאוד. אולי זה קטע כזה כשאתה חייב אתה מתרחק

כי קשה לך למלאות אותו

לא, שטויות לא קשור בעצם

 

זה רק שהרבה לא אוהבים אותם. אוהבים אבל מרחוק. לא רוצים להיות יותר מידי בחברתם. מעדיפים שלא

וואי כ"כ כואב לכתוב את זה. מפחיד להוציא את זה לכתב. להתעסק בזה

כי אנחנו משפחה. מה נהיה?

 

ומפחיד אותי שאולי בעוד כמה שנים אני אהיה באותו מצב. כי אני כמוהם באיזה אופן

וגם אותי פחות יאהבו, כי אני אבוא אליהם אם כל מיני איסורים וחומרות מוזרים להם. וזה יציק להם. והתעצבנו שככה

 

קשה לי לעמוד מול הרגשה כזאת של חוסר אהבה והערכה, הקרקע נשמטת, אין משהו להיאחז בו. סחרור בדידות. 

וזה המשפחה שלך.. אז מה נשאר? ממי תקבל את זה?

 

אבל הביאו זמרים לא וואו ואני צריכה לסבול את זה עכשיו.