פורום נסיונות פעילים (עמוד 5812)

שקט פה..

אני רוצה להיות אני עצמי.

אני.

כמו שאני. תמיד. 

חבל שהיא לא מכירה אותי באמיתי שלי.

ובעצם, הרבה לא מכירים אותי כמו שאני. אני.

וכשמתישהו מגלים את האני שלי האמיתי, מתפלאים.

כמה מפתיע.

אתמול כשעבדתי שם במשרד אחותי שלחה לי הודעה שהבת של הבוס הראשי (חברה טובה שלה) כתבה שאני אבוא גם.

לא רציתי.

כל הנסיעה חזור היא שכנעה אותי שכן.

כשהגענו הביתה התברר שהיא שלחה את זה לגם לאמא שלי., אז בשעה 1 בלילה, (כשהגענו הביתה), במקום ללכת לישון, ישבו חמישה אנשים ושיכנעו אותי ללכת למקום שאין לי כל קשר אליו ושאני לא רוצה ללכת אליו.

הבהרתי להם שאין על מה לדבר. אין לי איך להגיע (אחותי נוסעת עם חברה שלה), אין לי מה לעשות שם (נכון, בת דודה שלי נמצאת שם, אבל בזמן האחרון נוצר ביננו חור וריחוק. טוב, לא זה מה שאמרתי להם, אמרתי להם שהיא תהיה עם חברות שלה, ואני לא שייכת. [זה גם נכון.]), ואין לי איך לחזור.

אחותי אמרה שאסע לדודים שלי ואבוא איתם, שם אראה שאני יכולה להסתדר ולהיות עם חברות של בת דודה שלי. ולחזור הבטיחו לה שידאגו לה לדרך והיא ביקשה שיוסיפו גם אותי. אז הכל בסדר. (על הלוך אמרה שתברר בבוקר, אבל חזור סגור-סגור-סגור שיש איך לחזור. ואבא שלי אוסיף שאם לא יהיה ארד לכביש הראשי שם בטוח יהיה אוטובוס לירושלים.

בבוקר היא העירה אותי ושאלה אם אני באה. אמרתי שלא, וכשהיא שאלה שוב ושוב אם אני בטוחה עניתי שכן וחזרתי לישון.

אחרי 2 דקות העירו אותי שוב. בת דודה שלי התקשרה; עניתי לה והיא שאלה אם אני באה. השבתי שלא ושאני באמצע לישון אז גם לא אסביר עכשיו. היא אמרה שבלי דיבורים, אני עכשיו קמה ומתארגנת ותוך שעה אני על האוטובוס.

לא ברור למה אבל זה היה ככה. מיד קמתי, התארגנתי ויצאתי לכיוון האוטובוס (פנימי, שאחריו אקח בין עירוני). תוך כדי שאני יוצאת הטלפון מצלצל. דודה שלי. שאביא בגד ים כי בטוח אתפתה וארצה להיכנס. הייתי לחוצה להספיק את האוטובוס אז עניתי לה בצורה שהיא לא אהבה.

הגעתי. נפגשנו כולן. היה לא נעים אבל עבר.

נוסעים. אני יושבת עם בנות דודות שלי וחברותיהן ופשוט לא קשורה.

מגיעים למקום. ההתאקלמות הייתה בסדר. הן מצטלמות.

תכנית ראשונה. סיפור אישי. המספרת מדברת נורא. מידי הרבה חיוכים/צחוקים/חיקויים לא מוצלחים/כדומה. לא בשבילי. יצאתי החוצה ישבתי לבד בשמש. היה נחמד.

תכנית שניה. הוחלט שהולכים לשזירת פרחים. מגיעות- כבר התחילו. צריך לחכות לסיבוב הבא. יוצאות לבחוץ. דיבורים. נחמד.

רבע שעה לפני התכנית הבאה נכנסות לחדר הריק של שזירת פרחים. יושבות בסוף ומפטפטות.

(ההיא שמעבירה את הסדנא: סליחה אתן סדרניות?

אנחנו: בערך.

ההיא: יכולות לעזור לי ולארגן פה?

אנחנו: לא.

לא יפה. אז מה. באנו להנות.)

סדנת שזירת פרחים. אני (כמובן) לא עושה.

(נגמר. כולן יוצאות עם זרים יפים ומרשימים ורק אני- פרחים ורדרדים מציצים מהכיס. [סימן למצב"ר טוב.])

יוצאות לבחוץ. הן מצטלמות. אני עם עצמי. (ועם ההוכחה לצרידות שלה. שהיא אגב, אחד הדברים היותר נחמדים שקרו היום.)

הלאה. נכנסות- סוג של ארובי. אני יוצאת. יושבת עם עצמי. מישהי שואלת מי אני ומחמיאה שדודה שלי מדהימה. אחכ שואלת עלי עוד קצת ומוסיפה שאני נראית מהממת. (מחמאות זה דבר כל כך טוב.)

מישהי מתקשרת. דיברנו קצת ותוך כדי אחותי ראתה אותי. באתי אליה ודיברנו. היא חמודה ממש.

הן יוצאות. היה להן נחמד. גם לי.

סוג של סטנדאפ. לא הצחיק אותי.

הולכים לארוחת ערב.

ההיא מתקשרת שוב. אני הולכת הצידה ומדברות.

הן רוצות שאצלם אותן. ממש לא באלי. אבל אני לא יודעת להגיד לא, אז אני מנתקת ממנה ומצלמת.

מקבלת הודעה מאחותי. "בסוף משהו השתנה, אין לך איך לחזור, תצטרכי ללכת אל ***".

זה כבר מוגזם.

החזור היה בטוח!

מתקשרת אליה לברר מה הסיפור.

היא מגמגמת ומספרת שמשהו השתבש.

אני מצהירה שאני הולכת לאוטובוס ציבורי.

טלפונים-טלפונים-טלפונים-טלפונים.

כלום לא בסדר.

אבא שלי לא מרשה לי לצעוד כזו דרך לבד. ולא לקחת טרמפ לבד בכזה מקום ובכזו שעה.

אני בורחת. הולכת לאן שלוקחות אותי הרגליים. לא עונה לטלפונים.

בת דודה שלי מחפשת אותי.

ואבא שלי גם. אני עונה לו. מסבירה שלדודים שלי אני לא הולכת. אני אשאר שם ואחזור בבוקר.

מרגישה קטנונית. אבל עצבנית ומתוסכלת מידי בשביל להפסיק.

אני בוכה. באמצע שומקום. מרגישה בחלום.

אחותי מתקשרת שוב ושוב. היא מנסה לסדר לי מקום בהסעה לעיר אחרת, שמשם אקח אוטובוס לירושלים.

אני לא יכולה לדבר. משחררת "אני באה", מנגבת דמעות ומגיעה.

עולה לאוטובוס. אבא שלי מתקשר לברר מה איתי. גורם לבכי לעלות שוב. אני לוחשת שאתקשר עוד מעט ומנתקת. לא מסוגלת.

אני מרגישה רעה. ברחתי להן באמצע בלי לומר שלום. ובכלל עוד לא נגמר.

אני כועסת על עצמי. אני מבינה שאחותי נפגעה והיא בסך הכל דאגה לי.

מתחילה התכתבות עם חברה כדי להשכיח את זה אבל זה חזק ממני.

הדמעות עולות שוב ושוב.

אוטובוס פנימי. גומרת לכתוב. הדמעות. הן יוצאות בפומבי.

יורדת מתחת לבית אבל לא עולה. חצי שעה שם. מוציאה מכולם הבטחות שלא ידברו איתי.

נכנסת הביתה. ישר למיטה להוציא את הדמעות. לא הולך.

ילדה רעה וכפויית טובה.

את כל הנ"ל (כאן קצת קיצרתי) לקח לי שעה וחצי לכתוב. ועדיין יצא לא יפה.

היה יום שהתחיל כל כך טוב אבל נגמר נורא ואיום.

אוף לי.

מדהים שכל הבלאגן קורה דווקא בשלושת השבועות.

יאללה הכונו למשיח!

אעאעאע

היום בטעות יצא לנו להיפגש.

ודיברנו. הוו, כמה שדיברנו.

נכון, יש בינינו פער של 12 שנים,

ועדיין, את החברה הכי טובה שלי. 

כיף לי הכי בעולם לדבר איתך. על הכל. הכל.

בא לי לחבק אותך, חיבוק מוחץ כזה.

שיוכיח לך את האהבה שלי.

את כל כך טובה, כל כך.

תמיד נותנת, מחבקת, מבינה.

מיוחדת אחת.

העיניים המחייכות שלך, והצחוק המתגלגל הזה.

איך שאני אוהבת אותך.

את אפילו לא יודעת כמה.