לא באלי לתת להן ביטוי עכשיו.
עכשיו אני מתגברת על עצמי, בולעת וממשיכה קדימה.
אני לא יכולה שהדמעות והבכי ינהלו אותי.
אני, שולטת בגופי. כלומר, הקב"ה עוזר לי.
אתם יודעים מזה שאתם נעשים מרכבה לגוף? לדמעות ולבכי?
כמו שמרכבה אין לה שום ביטוי משל עצמה. היא מנוהלת ע"י הרוכב. כך גם כשאנחנו נעשים מרכבה לגוף.
אין לנו ביטוי משל עצמנו, אנחנו סה"כ מרכבה לרוכב. עושים את רצון הרוכב עלינו.
נו, באמת, מי רוצה להתנהל ע"י הנפש הבהמית? קליפות וסטרא אחרא? לא אני.
נכון, אני לא מצליחה. אבל אני לפחות מודעת.
ואני קרובה אל ה' יתברך אפילו שאני לא מצליחה להתפלל.
אני מקווה לפחות.
אני רוצה להיות קרובה אליו. לבכות את המרחק הזה ביננו. את החוסר יכולת שלי להתפלל מתוך סידור.
אבל אני אוהבת אותך, ריבונו של עולם. כל כך אוהבת.
וכל כך רוצה להדבק בכך.
להאמין בך.
בהשגחה פרטית.
אני רוצה להאמין שאתה אבא טוב, אוהב ודואג. כלומר, אני מאמינה ומשננת לעצמי אתזה שוב ושוב.
אבא, בבקשה, שיחזיר לי תשובה. אני חייבת עבודה הזאת. כסף.
תשרי ורישיון. כל הוצאה יותר גדולה מהשניה. אני לא מבקשת את הכסף הזה לקניות, לרכוש מכשיר חדש או אוזניות תותחיות. אני צריכה את הכסף לממן את החודש הזה שאני נמצאת באמריקה. רישיון.
אני רוצה לראות טוב במוחש. טוב מעלמא דאתגליא. אין בי כח לאכתסיא. זה מעבר לכוחותיי כרגע.
תקשיב לי אבא, תשלח לי סימן שאתה שומע, מאזין לי. אוהב אותי ורוצה בטובתי. אפילו שאני לא מצליחה להתפלל אליך מתוך סידור. בבקשה.
אני מרוקנת מכוחות.
הבגרות האחרונה. תנ"ך.
מתכונת שבוע הבא.
אני לא מצליחה למצוא בי כח. מצידי להכשל. אבל לא.
אני לא אוותר.
ואי. אני מותשת כל כך. אני לא מסוגלת עוד.
אני סומכת עליך ריבונו של עולם שתטע בי כח. שתראה לי שאתה איתי.
כי מה אני בלעדיך? כלום ממש.
אני אלך ללמוד.
אני אתגבר.
אני אהיה הרוכבת בגופי.
אין עלייך!
