פורום נסיונות פעילים (עמוד 6130)

(הפרק הראשון של משהו מוזר שכתבתי פעם.)

שלום וברוכים הבאים. אני אורי. בן שש עשרה, בן בכור לשלושה אחים, גר ברמת גן,

לומד בחטיבה. נוסע בזמן.

כנראה בגלל שהפרט האחרון הוא הפחות טריוויאלי ברשימה, אני מניח שתרצו להתעכב עליו.

נעשה את זה זריז: כן, אני נוסע בזמן. טיים טרוולר. נודד בין מימדים. מה זה כולל?

בעיקר בלגן.

זה קורה בלילות. בחלק מהם. אני נכנס למיטה ועוצם עיניים ומוצא את עצמי

במקום כלשהו על פני כדור הארץ. זה תמיד כדור הארץ, למרבה המזל –

וזה בערך הדבר הקבוע היחיד שאני יכול לומר על מסע בזמן. חוץ מזה הכל משתנה –

אני יכול למצוא את עצמי במאצ'ו פיצ'ו של שנת 1068 לפני הספירה,

או לחלופין בעיירה איטלקית קטנה ושקטה, כפי שהייתה מאתיים ושבע שנים לפני זמני.

או בג'סר א-זרקא של לפני 43 שנה.

מה שמעניין הוא שאנחנו תמיד חוזרים אחורה. הזמן אף פעם לא נע קדימה בשבילנו.

אני מתאר לעצמי שליקום לא אכפת מאתנו עד כדי שיתכנן עתיד בשביל שנוכל לבקר בו.

'כשאני ממש אהיה מוכרח אני כבר אמציא משהו' הוא אומר לעצמו, כמו הוגה דעות על

סף  הדד-ליין האחרון של הגשת הטור השבועי. 'בינתיים אני אשגר אותם לאנשהו שיצרתי

כבר'. וזאת הסיבה שאני לא יכול להתפרנס מהגדת-עתידות. אני יכול להיות מגיד-עבר מצוין,

אבל אני לא בטוח שאנשים ישלמו הרבה כדי לדעת מה עשה סבא רבא-רבא-רבא שלהם

ביום קיץ בהיר כשאחד הכבשים שלו קלה את עצמו בטעות על לבת הר-געש.

וגם אם זה במקרה כן יעניין אותם, אני לא בטוח שהם יראו בי את מקור המידע האמין ביותר,

בהתחשב בעובדה שהמידע הזה שאוב מחלום שחלמתי בלילה. אז בינתיים אני עני.

מזל נוסף שיש לי הוא שאני לא הנוסע-בזמן היחיד בעולם; אנחנו שישה.

הם העוגן שמחזיק אותי שפוי בעיני עצמי, משום שאם אני בעצם הוזה את כל זה,

הם הוזים ביחד איתי. כמובן, ייתכן בהחלט שאני הוזה גם אותם, אבל אני מעדיף לא

לחשוב על זה מידי לעומק.

בהתאמה וכהמשך טבעי לאנדרלמוסיה הכללית ששוררת במסעות הליליים האלו,

גם הם לא שייכים לגמרי לחלל ולזמן שבהם אני ממוקם. בעוד שבשעות היום אני

עצמי נוטה להסתובב ברמת גן, ישראל, שנת 2016, ליילא, לדוגמא, מבלה את

זמנה באפגניסטן של שנת 1980, ודני מתקיים בפרבר פנסילבני טיפוסי ב-2025.

זה די מגניב שיש חבר מהעתיד. כך, למשל, אני יודע לנצל טוב-טוב את הזמן שנותר

לי בחברת הג'אנק-פוד, כי לפי הסיפורים מסמרי השיער של דני אני מבין שזמנם

הולך ואוזל כיצורים חופשיים וחסרי דאגות. הסופר בשכונה שלו אורגני לחלוטין!

מחריד. מסכנים יהיו הילדים שלי.

אם כשאגדל אכן אחליט להתחתן ולהביא ילדים, ואם יום אחד אעבור איתם לפנסילבניה,

יכול להיות שהם ילמדו עם דני באותה כיתה. ואם אתחקה על עקבותיה של ליילא

ואגלה איפה היא כיום, ב-2016, אמצא אותה מבוגרת ב-36 שנה מהגיל בו אני מכיר אותה.

אבל זה לא אמור לקרות. אחד החוקים של החבורה שלנו – החוק היחיד, למעשה,

וגם הוא לא מעולם לא נוסח רשמית – הוא שאסור לנו לחפש זה את זה בחוץ,

בחיים האמתיים. זה מפחיד מידי. ובלתי אפשרי. מה אם נגלה שאחד מאתנו מת צעיר? 

או שמי מאתנו הפך לחתנו הצעיר והמאושר של ילד אחר?

זמן זה דבר מוזר.

@נגרינסקי נראלי החלטתי שיותר כיף לעבוד בקיץ. כי אמנם חם וזה סבל מתמשך אבל לפחות יש תחושה בידיים והרגליים.

עכשיו צריך לבדוק אם מתחשק לי לעבוד בשומר הצעיר בחופש או לא.