(הערה חשובה: החיבור הזה לא נכון היסטורית. מי שיחפש ימצא בו טעויות אז אם אתם רוצים לחפש אפשר, רק לא להצביע לי עליהם כאילו גיליתם חור בעלילה. הסיכויים הם שאני גיליתי אותו קודם.)
אני ממצמץ אל מול שמש בוהקת. שוב מצרים.
מזל שלבשתי משהו קיצי. קצת פזיז מצדי, כי אם הייתי מוצא את עצמי על איזה זיז באחד מהרי האפלאצ'ים (וזה לא חסר תקדים) המצב היה יכול להיות מאוד לא נעים; אבל הפעם השתלם להיות חסר-אחריות.
אני נמצא בחלקו המרכזי וההומה ביותר של שוק מקומי, ממש בין האיש השמן שמוכר אבטיחים לבין דוכן עמוס בפגיונות מעוקלים שמנצנצים ברוע-לב. אני מכיר את הסביבה, היינו פה הרבה. מסיבה כלשהיא יש מקומות שאנחנו נוטים לבקר בהם בתדירות גבוהה יותר, ומקומות שהיינו בהם רק פעם אחת. במוח שלי זה מצטייר כמו מיליוני מגנטים שמסתובבים סביבנו, חלקם בעלי עוצמה גבוהה והאחרים בעלי עוצמה מופחתת. מצרים היא מגנט ממש חזק. אבל לא משנה כמה פעמים הייתי בסיטואציה הזאת, בכל פעם מחדש זה מביך למצוא את עצמי במרכז מעגל צפוף של סקרנים שחושבים שללבוש חולצה ומכנסיים זה מוזר. שלא לדבר על העור הבהיר והמנומש שלי, שבכלל הופך אותי לחוצן תימהוני במיוחד.
לבסוף אני מבחין באלף - גמלוני וגבוה, דחוק בין מספר נשים כרסתניות - ומנופף בהקלה. הבחור המסכן מזיע בצעיף ובסוודר, כרגיל. אלף הוא שוודי, ושמתי לב שכל אחד מאתנו נוטה להאמין שהטמפרטורה בנקודת הזמן-חלל שאליה ננחת תהיה דומה דווקא לזו ששוררת בארץ המוצא שלו.
טוב, ניצחתי.
כשהוא מבקיע לבסוף את דרכו אליי אנחנו תוקעים כיף. "מה קורה?"
הפנים שלו סמוקות מתחת לרעמת השיער הבלונדיני-לבן. הוא חייזרי אפילו יותר ממני.
"למה שלא תוריד את הסוודר," אני אומר.
אלף מתנשף. "אני מנסה."
זאת באמת משימה לא פשוטה למתוח את הזרועות לצדדים כשאין צדדים, רק אנשים מכל כיוון. אני עוזר לו עם השרוולים והוא מלפף את הסוודר סביב המותן כמו חבל.
"שנצא?"
"קודם נמצא את האחרים," אומר אלף ומעיף מבטים מודאגים סביב. כמובן. אלף הוא האח הגדול, לעיתים קרובות במובן האפל של המושג אבל לא תמיד. הוא הבייביסיטר האחראי, זה שידאג שלא נשכח כלום מאחור, שאף אחד לא יפגר אחרי החבורה ושאיש מאתנו לא יעולל משהו רע מידי. להיות אח גדול של חבורה כמו שלנו זה אחד האתגרים הקשים שידעה האנושות ואני מעריך אותו עמוקות על המאמץ, ומעלים בגבורה עין מהיכולת הבינונית שהוא מגלה בעמידה במשימה.
אנחנו מאתרים ממרחק את שאר בני החבורה – איזבל, ליילא ודני, ובסופו של תהליך כולנו מתקבצים ומפלסים את דרכנו בהמון. (אלף מנופף בידיו בתנועות גדולות וצועק 'פנו דרך!' באנגלית. זה עוזר כי רוב האנשים עוצרים להסתכל וזה נותן לנו שהות להידחף דרכם.)
בשולי השוק, ליד ירקות רקובים וילדים משועממים, השישייה שלנו מנסה להחליט מה עושים היום. דני שוב רוצה לנסות לפרוץ אל הפירמידה הגדולה גיזה ('אבל אמרתי לך, דני, זה חצי יום רכיבה מכאן, ומאיפה בכלל נשיג גמל?' נאום אלף). איזבל רוצה לבלות בשייט רגוע בערוץ ('בצורת, איזבל', אני נאבק להסביר, 'זה אומר שאין מים בערוץ. אין ערוץ מים עכשיו.') וליילא מציעה ללכת לבקר את תירס. הרעיון מתקבל ברוב מוחלט ואנחנו יוצאים לדרך.
תירס הוא החבר הטוב ביותר והיחיד שלנו במצרים העתיקה. גילינו אותו באחת ההתנסויות הראשונות שלנו בחזרה בזמן, כשהיינו צעירים, מבוהלים ורעבים. הוא אסף אותנו אליו הביתה ונתן לנו פיתות קשות וגרגירי חומוס ותירס, ומאז הוא תירס. בתחילה ניסינו לברר מה השם האמתי שלו, אבל הפסקנו כשהוא ביטא אותו פעם בפני ליילא והיא פרצה בבכי נורא כי חשבה שהוא מנסה לקלל אותה (להגנתה יצוין שזה קרה לפני 5 שנים והיא הייתה אז בת ארבע.) אני לא חושב שאכפת לו כל כך.
הדלת בבית של תירס בולעת צלילים של אצבעות מקישות, ולכן אנחנו פשוט פותחים ונכנסים. אנחנו מגלים אותו באחת הפינות, כורע על שטיח עם קצוות פרומים ומגלף משהו מקני סוף גליליים. הוא מחייך למראנו. "רעבים?" הוא שואל באנגלית במבטא כבד. הוא משתמש באנגלית מנחמדות ולא מתוך צורך, כי לאור מספר הפעמים שביקרנו בארץ הזאת, אנחנו כבר מסוגלים להבין מצרית עתיקה בסיסית.
"מאוד." מתוודה דני, ואילו אלף שואל בנימוס: "מה שלומך, תירס?"
"טוב, טוב. בואו שבו ותאכלו. יש – "
"תירס," כולנו נאנחים בתזמון. "אבל אנחנו אוהבים את זה. תגיד, תירס, מה אתה עושה שם?"
"אה, זה?" תירס מביט בהפתעה בידיו, כאילו רק עכשיו גילה שהן יוצרות משהו. "הנה, תראו." הוא מזמין אותנו להתיישב סביבו, ואז נושף בזהירות בקנה ויוצר מנגינה. איטית, שקטה ומכשפת. אנחנו נעשים בהדרגה רדומים ושוקעים בהרהורים, לכודים במנגינה כמו נחשים שנעים לצליליה.
"חתיכת חליל יש לך, תירס," אומר דני בהתפעלות והורס הכול. כרגיל.
אנחנו עוברים שיעור נגינה מזורז (התנצלויותיי נתונות לשכניו של תירס השוכנים ברדיוס קילומטר ומטה.) איזבל מתגלה ככישרון לא רע בכלל, ותירס רווה ממנה נחת. אבל זאת לא חוכמה - בבית היא לומדת לנגן בכינור, צ'לו ומנדולינה. אבא שלה הוא זמר נודד, ואימא שלה מלמדת פסנתר במוסד לילדים חוסים. היא חולמת להיות אומנית בעלת שם עולמי כשתגדל. (מתאר לעצמי שזה לא יקרה. היא חיה עשרים שנה מתחתיי, ואם הכול היה הולך לפי התוכניות הייתי אמור כבר לשמוע את שמעה של ידוענית צרפתית העונה לשם איזבל ווטר. אבל אין מצב בעולם שאני מבשר לה את זה. מה גם שתמיד יש הסיכוי שאני פשוט חסר תרבות בסיסית.)
כשלדני נמאס לחלל הוא שולף את שיעורי הבית שלו ועיפרון מהכיס האחורי ומגיש לאלף. אלף אומנם עוד מדשדש אי אז בשנות השמונים של המאה הקודמת, אבל למרבה הצער לא הרבה השתנה מאז בתחום המתמטיקה – לפחות לא במתמטיקה מהסוג שנותנים עליה שיעורי בית לילדים בחטיבה.
"נו באמת, מייק," אומרת איזבל בטון מתנשא, שהמבטא הצרפתי הבולט תורם לו בהחלט, "למה שלא תנסה לשם שינוי לפתור משהו בלי הסבר מאלף? משפטי דמיון זה לא מסובך מידי."
"אם לא תיזהרי," מאיים מייק, ומנופף לעברה בקותל בשר שתירס הגיש לו בינתיים, "אני עוד עלול לתת לך לעשות אותם במקום אלף. מתאר לעצמי שקצת תרגול לא יזיק לך."
"לא תודה," מזדרזת איזבל להתנער. "אני אוהבת את שנת היופי שלי שקטה ורגועה."
"ואני לא, מה?" רוטן אלף. זה מחזה סוריאליסטי, לראות אותו יושב על רצפת בקתה שעשויה מאבנים ובוץ וחמר, מקמט את מצחו בניסיון למצוא פתרון לבעיה שתומצא כמה אלפי שנים מאוחר יותר.
ליילא שוכבת על דרגש בפינה וצופה בהם משם, מנענעת את הרגליים מאחוריה. לפעמים היא מזכירה לי חתול קטן ומורעב, עם העיניים הירוקות והפה הקטן המכווץ שלה. היא לא לומדת במוסד פורמלי, אבל אלף עושה כמיטב יכולתו ללמד אותה מתי שמתאפשר לו. והיא תמיד נכונה ללמוד.
בתום הסעודה תירס אומר שתכנן לצאת לשוק לנסות למכור כמה מהאבטיחים שצומחים לו בחצר האחורית – ואנחנו מודיעים לו שנשמח לעזור. לרוע מזלו תירס הוא מארח מנומס מאוד, ולכן בולע אנחה ומסכים, בתנאי שנתלבש בצורה הולמת – אחרי הכול יש לו מוניטין שצריך לשמור עליו.
כולנו מתעלמים מההוראה במומחיות ראויה לציון ויוצאים לדרך. איזבל בגב זקוף ובצעד קצבי, אלף בפסיעות רחבות, גופו הדק כורע תחת משא האבטיחים (המושג 'עגלה' מודרני מידי יחסית למצרים דאז) ליילא בהליכה סהרורית תוך התבוננות מסוקרנת בכל דבר שזז, מאישה שצורחת על הילד ועד חגב שמת מות גיבורים בתוך לועו של נחש, ודני תוך השמעת זרם בלתי פוסק של בדיחות קרש שמשגעות את כולנו.
כשאנחנו מגיעים, אני ואלף מסייעים לתירס להעמיד את הדוכן שלו וליילא מזדרזת לתפוס את מקומה מאחורי הדוכן. כאילו שמישהו יחטוף לה את התפקיד.
"אבטיחים טריים! אבטיחים טריים!" אנשים מתקבצים, או בגלל שמתחשק להם אבטיח (לא סביר כי הם לא מושכים במיוחד) או בגלל שאנחנו חבורת מוזרים (הגיוני בהרבה.) מה שלא יהיה, אנחנו עושים מכה לא רעה ותירס מאושר.
כשכולם נמכרים חוץ מאחד אנחנו חותכים אותו באמצע ומחלקים לשישה חלקים. הוא מתגלה כטעים דווקא, וכשאני מגיע לבסיס הלבן דני שואל אותי מה זה אדום וירוק ורץ בכביש. ואז השעון מעורר מצלצל ואני שוב במיטה ואני לא אדע מה התשובה עד מחר בלילה.
