פורום נסיונות פעילים (עמוד 6132)

רק.. המשקפיים המכוערות האלה. באסה.

ורציתי לשים זר פרחים חמוד של רבקה, אבל אמרו שזה מגוחך.

רבקה והראל צכים להתחתן. יואו.

https://www.googleadservices.com/pagead/aclk?sa=L&ai=Ch_-0i7UvWfSrOIamzAbV9I3IDJPqovtHiLOCz6IDq4jY5hQQASDaqrUHYPnS8oOUEKAB8IP5xwPIAQKpApnB-2Dd9JI-qAMByAPJBKoEngFP0DaaCdnbMmIukhgA9v_aoOxNDXvvRfbBr6ManypHB_RU8e2QKKQI2C_DOoYHVcpVuvhdET-z6-4BK66QuFqY3BMQ-z5E-iWSxI9OH7mcmkl8KgCR_xeNHrBzagyIDg0TN4l832VNPKdlXQfx3EYKNc88ynl0vV-BwKORH8zRsk1-aVYDV-56PJ4dcQxwNo22cmXooERu0JcK9g2ERqAGAoAH-PuGOKgHpr4b2AcB0ggFCIBhEAGxCcHE1DW1vXXt2BMC&num=1&cid=CAASEuRoF6xs4E0W0K_95HzLP3KQQw&sig=AOD64_2SSdTwA4VAj8N7B_zM7U07ZB7YyA&client=ca-pub-5569699846303362&nm=2&nx=65&ny=130&mb=2&bg=!1tWl1c1EFO6I50KGRxICAAAA8FIAAAA1mQF7ViJ7g_t6o7NjSz53a30JZCEWxg04uRYCABcltY5egucDIa0kc_cyluS4vFbuzgVTuTkzJyec70Ir4bb7zQSC4hhGUq5mlMTqofg2R3jZgir1oPnRQ6WyCtlfHq875ctXzP9_3Pup4uSvU3obv3iBsWPHoXoz-QioRuOOW7JwPt3N3-A7JpDstw6het6YnoGfqrH7wN6VrqpIiRFdNjTx_aWfSFNGmahTzzIumlHRHmQFN23bsJL8FYpkqHhemHb2g61AEqgaE794jStSvyqAwoGS_L2G8UjX4xoOzlv7EJHOh-3Wu6R9Wbdm-poNQCtVlOvXnazsdYf_ALPdPg6cvRaXJ6t3OYCp7vDgLEl_kBdOStQWBpxSjT6O5Akcz6RKTzhC4jjZrxTlMz4-suoFGmR5CuYDcNaf-tkiAd7O6nJTqTArwZHZr4-_0rzGUkdKOLtTTqitDz51XPZJhWX3Fk15geYguXKZvNmwQUWEk3XkiRgS3xX9nLN29w&adurl=http://land.zarif.co.il/

בקטע הרציני-

שואלים אותי שאלה,אני נגיד עונה כן,

ואז הם שואלים אותי מה אמרת!!!!!!!!!!

טעטע!!!!!!!!

אני כבר מתחילה להרגיש כמו....לא יודעת!!!!!!!

וזה כל הזמן!!!!!!

3 פעמים אני צריכה להגיד את אותו המשפט,לפעמים גם מילה ,כדי שאנשים יבינו!!!!!!!

לבנתיים אני מנצלת את זה כדי להגיד בקול את דעתי על אנשים בלי שהם ישימו לב שבכלל אמרתי משו מתחת לאף שלהם מתי שיש אפילו טיפונת רעש...

אבל ריבונו של עולם!!!

אוף...

@יהדות=דרך חיים, היואל משה שלך זה לא ההוא מפתח תקווה, זה ספר של כפירה

זה קשה.

אבל צריך ללמוד להכיל אותם.

כי לא נראלי שזה כ"כ בשליטתם.

חופש.

אז חופש הוא מועיל ומשמעותי..

אחרי הכל,

הוא חופש

העניין הוא ככה, אם אין בסיס כלשהו של שגרה מציאותית יומיומית ליציאה לחופש אין על מה לחול ולכן הוא לא מתחיל אפילו ככזה-חופש.

ככה זה בכל מיני דברים, צריך בסיס מסוים כדי לאפשר התפתחות ויעילות של התפתחות..

אז,

חופש הוא אולי רק דוגמא שכזאת לכל מיני דברים שדורשים בסיס..

אולי בשני המצבים לפחות יש איזשהו אפשרות מסוימת של רצון של חיים בכללותם, של גיצים ממדורה כזאת מחממת ופנימית של רצונות.

לפעמים הם באים אולי בתור ריחופי עד שכאלה בתוך משמעויות אין מספר יכולות לצוף להן ככה להעלות אותך ברגעי השראה אדירים אל מרומים נישאים שכאלו. חוויה נישאה ומטלטלת חושים. כל הגוף זועק קדימה ובלחישות מתגלה האינסופי שבפנים ושבחוץ

ולפעמים הם נוצרים כשקיעה, אופל מחריד, היטבעות כזאת בביצה מצחינה ובוצית של עצמינו, של יחסים, צלילה לתוככי האדמה, התרסקות מחרישת אוזניים שקטות, הרגשה שכל הבניינים נופלים או נניח שסתם חזרנו לנו לסבכי השיגרה ההיא..נקרא לזה משבר

ואז יש את ההתבוננות של הסתכלות מסויימת מה הוא טומן בחובו. איך מנצלים את זה. כמו נניח מריבה ראשונה בין בני זוג אחרי החתונה, הבום הזה שהנה, לא הכל מושלם ואחרי שעוברים את זה גם עליו שמחים, שמחים שהוא היה. הוא פתח בפניך עוד חלק מפאזל של כיסוי-גילו הוא היה המקום הריק הזה שמכונן שוב את הלהבה מתוך כל האקשן שהוא יוצר אולי, מתוך ההתרחשות, גם שקשה ולוקח לסבכים של התחפרות בחול

אולי כמו תנועה חוזרת ונשנית של גלים, מלאי התרחשות מתמדת, בוערים במצולות, התנועה הגלית כמו פעימות של לב, שיש בפנים חבל דק ולא ניראה של חשמל שורף ורצון והוא מפעים את הבשם עם הדם, פעמים של פעימה פעמים של הרפיה.

מה קורה אבל במצב אחר. מצב שיש בו את הרצונות. את הגרעין הלוהט

אבל,

חסרה בו הקרקע. הבסיס של השיגרה האופפת את החלקים של הקרקע שתעמוד מתחת לרגליים, זאת שלא זזה

מה קורה במצב כזה. 

היטלטלות מאיימת בשקט.

ומצב של ריחוף בכלום. 

וישנם כל מיני סוגים של אין.

יש אפילו אין של קודש.

אבל יש גם אין של כלום. של 

אי יכולת של המערכת לפעול. היא פשוט נשבית בעצמה, יכולה להפליג למרחקים ברחבי האגו והאיד.

והמחשבות רצות להן מתילות צל נורא. משאירות את הטעם בפה. משחקות מכיוונים שונים..

והיציאה מהכיוון הזה אל עברו של חופש נכסף מרגש שכזה הוא נחלת העצמי לבדו.

וזה גם הכרחי מידי. זה

אתה שואל את עצמך ברגע כזה שחנוק בלב.

ונמאס מהכל.

הכל הזה איבד כל משמעות, פרחה לה מזמן. 
שום הנעה מסויימת,

אפילו לא קטנה,

הבזק של ניצוץ שעף בטעות. 
אז אתה מדבר,

"תתאר לי, איך אתה מרגיש."
הזרמים לא פועלים כמו שצריך. הכל במין חולשה כזאת בגוף והראש כואב נורא. ותחושה של מחנק ריק סובב סביב. עטוף בשמיכות עבות וקר. 
משמע, משמעות, משמעת, מול מי ולמה. 
והאפסיות מטביעה אותך בין גליה האינסופיים, לא נותנת לנשום, ומים נכנסים שם. מפתח של מערה שחורה ואפילה. 
אפסיו·ת ומיותרו·ת כמעט כמו רוח, תקועה בעצמה, במצב מתמיד של כלום. 
רצונות וחלומות. אבל קשה. קשה להניע משהו בכלל. כל כל קשה שכולם גם חושבים שמה שלרגע הם אומרים בהסתכלות הרחבה שלהם הוא תמיד יהיה מותאם לך. אפילו שהם מעולם לא הכירו. לא באמת. לא שמעו את הצליל. וזה מתסכל כלכך. ובאיזו מערכת תתקדם. קשה לי עם מערכות בכללי. 
זה נורא לרצות פשוט משהו אחר ולא מבינים. תמיד להגיע למקום שאתה מרגיש ש..לא. לא באמת הוא מבין. ואז שוב לעטות עלייך את הברדס העמום של הכלום. קליפהשל הנהונים. ברור, הכל טוב, מעולה ואחלה. והדיבור נסוג כל כך הצידה אל השאול. מחכה לגאולתו, לשערים שיפתחו בראש. שיעלו גם הם הלאה מתוך אופל. שיאפשרו משהו בכלל. שיציתו רק ניצוץ אחד. מספיק אפילו ניצוץ של אולי. כי האולי טומן בחובו את כל האופציות, משאיר אותן פה. הצפיה אליהן יכולה להתממש לפחות, לעטוף את הברזל הקר במעטה לוהט של חום, להעיר אותו קצת עם פולסים של אש. 
בסוף, אנחנו לבד. 
אבל אי אפשר באמת לצעוד לבד בזה העולם 
חייבים זיק של ביחד. של ללכת בהבנה בעיניים. 
למקום של גן עם פרחים, מוצל קצת בעת דימדומים, להביא את הדיבור למקום שלם, אמיתי. פשוט לחוות את הנוכחות של זה שאיתך. 
לנשום ביחד. 
לדבר מילים, שפת סמלים רצופה בחוסר והאותיות פורחות באוויר. 
ונשארת המנגינה ביד, מנגינה מיוחדת, הכוונה של רגעים בניגון ששמור לך.

באמת אי אפשר לצעוד ככה בגבך, לבד בזה העולם. הביחד יוצר את הקרקע העמידה, זאת שתהיה שם

לבד הוא גם יכול להיות מוקף במלא אנשים.

יש כל מיני סוגים שלו.

איתו אפשר להביא את כל הרעיונות הגדולים החוצה מהפנים.

במפגש של פנים,

לחיות מקושרים בהקשר מסויים, חבל שאתה קושר אותו באופן מודע, התמסרות מסוימת ממקום לא שופט

פשוט אתה.

אני לא יודעת מה יש לי.

באלי מלא דברים.

ולא באלי כלום.

תאמינו לי!

לאכפת לי אם לא.

אז ככה- האירוע אמור להיות נפרד.

מתחילים אותו ממוקדים שונים ובשעות שונות, מכניסה אחרת  לכותל ומחיצה באמצע.

אממה- עדיין יש ערבוב בין המינים.

אז הפתרון הוא להאשים את כל העולם, נכון?

את הסדרנים, את אלה שאחראיים עליהם, את המארגנים, את כולם.

לא שמעתי פה קול שהאשים את אלו ששברו את ההפרדה.

כן, הם אשמים!! היחידים שאשמים!!! לגמרי לגמרי רק הם!!

כי גם אם יביאו עוד מחיצה בגודל של ירושלים, וגם אם יביאו עוד מאה סדרנים וגם אם אנא עארף מה- מי שירצה להתערבב- יתערבב.

ומי שרוצה להתערבב לא ישים קמצוץ של תשומת לב לכל מי שלא רוצה ערבוב, ולא יתייחס בגרוש למי שאמור לדאוג שלא יהיה ערבוב ולא יהיה אכפת לו מהמחיצה.

מה צריך לעשות נגד זה? לא יודעת.

אבל המארגנים בסדר גמור, והסדרנים עושים את העבודה שלהם מקסים, והאחראיים עליהם לא אמורים להיות ביביסיטר של כל עם ישראל שהם לא עוברים צדדים.

כמה זמן ביום אתם בערוץ בממוצע?
 

ואם בא לכם ללכת שלב אחד קדימה,
אז גם נשאל,
איך אתם מרגישים עם זה?