פורום נסיונות פעילים (עמוד 6288)

בס"ד

 

מוזר הבס"ד יצא לי בכותרת

אבל לא בא לי לערוך את זה

 

אתם יודעים מה המשמעות של החתימה שלי בשבילי?

 

בעולם אי אפשר להיות פשוט

או שאתה לבוש ובעצם מוסתר מאחורי מגננות ומסכות שהם לא אתה

או שאתה נקי אבל חשוף ופגיע

 

אני חושבת שלמרות הדילמה שמוצגת כאן האמת היא כואבת ונוכחת

אני לא מכירה אנשים שבאים לעולם נקיים אולי רק ילדים

העולם מפחיד מכדי להיחשף ככה 

לא, אנשים באים לבושים

השאלה היא כמות הבגדים והאטימות שלהם

לא קיומם

ואני

כמה שכבות אני לובשת?

האם יום אחד אוכל לבוא נקייה מול עצמי?

אני חושבת שלא

במובן מסוים את המגננות האלה אני צריכה מולי יותר מאשר בפני כל אחד אחר

מפלצת ממתינה בי בצפייה שארפה לרגע ואז היא תקרע ממני כל פיסת בשר חשוף

 

ובכן 

אני שירה

ואני לבושה

אני חושבת שזה בסדר להיות לבושים, הרי בסופו של דבר צריך הרבה אומץ לעמוד מול המראה עם כל הצלקות והנקודות חן והשפשופים והעור החלק
אבל כמו שבקיץ אנחנו לא הולכים עם מעילים, צריך לשים לב לתקופות אצלנו שזה בסדר להגחע עם חולצה קצרה, כשהמאפק המשופשף מבצבץ
זה בסדר לתת לגוף שלנו לראות קצת שמש, להתאוורר
(בוא נביט בשמש היא יודעת מה קורה
איך טפשר לזרוח כשהים מלא
ים חולה)
להישאר לבושים, רק לא לחנוק
(וסליחה אם לא הייתי צריכה להגיב)

בס"ד

 

האם בסדר להיות לבושים? אני מניחה שכן

האם זה האידיאל? אני חושבת שלא

אני חושבת שזאת נכות כלל אנושית החוסר יכולת להתפשט כדי להכיר את עצמינו טוב יותר

המגננות האלה נצרכות

הן לא סתם שם

אבל הן מכסות על המון יופי שהוא אנחנו

וגם

את לא מרגישה קצת כאב בידיעה שכל האת שאת מכירה הוא העיניים והפה שמבצבצים מאחורי המסכה?

הזיוף הזה

חורק לי וכואב לי

 

(אני נורא שמחה שהגבת

פתאום הבנתי שאני רוצה שיגיבו)

(אבל אצלי לפחות זה משהו בשאיפה שדי התיאשתי כבר מלהשיג)
עירומים מול עצמנו או מול אחרים?
גם מול עצמנו אני לא חושבת שזה תמיד באופן מוחלט עושה טוב. מה זה יעזור לי לגלות איזה כתם לאיזהאיפשהו בגוף שאיך שגיליתי אותו אני לא מפסיקה לחשוב עליו ועל איך הוא מכתים אותי ואין מה לעשות עם זה? אולי עדיף לפעמים גם לא לראות
כן יש דברים שצריך להיות מודע וצריך לראות
אבל עם כל היופי מגיעים גם הכתמים שאין לנו מה לעשןת איתם, הם לא חצקונים שיכולים להעלם
ואני יודעת שזה לא האידיאל אבל לפעמים פשוט עדיף שלא
(ואוף עם הצלקת הזאת שהלוואי ולא הייתה קיימת. והנקודת חן המעצבנת הזאת באצבע שאני בטוחה שכולם שמים לב אליה דבר ראשון שהם מסתכלים עלי
אם לא הייתי רואה אותם זה היה הרבה יותר קל)

והיה דיבור על זה שהשיח בבית כזה הוא תמיד נורא חשוף, תמיד נורא מודע לרמה שמתחת, לעור הלבן שמתחת לבגדים של הנפש. חשבתי שאולי לא, אולי בן אדם לא צריך להיות כל הזמן מחוץ לשריון שלו, תמיד חשוף לשמש ולאור. צריך גם לנוח לפעמים, להיות מוגן.
אני לא חושב שברירת המחדל העקרונית היא מודעות למה שקורה מתחת, זה דורש מאמץ כלשהו, ואני לא חושב שצריך לדרוש את המאמץ הזה כל הזמן.

בס"ד

 

אבל

|כאוב|

יש מטרה ללבוש הוא נצרך

פשוט הייתי רוצה שהוא לא יהיה

 

חוויתי היום ניקיון מסוים לכמה דקות קסומות

והחזרה ללבוש מרגישה כבדה כל כך

 

אני צריכה לחשוב על מה שאמרתם

בחופש, בשבת, אבל

זה לא האידאל להיטת לבושים,אבל הוא קיים וזה בסדר.

אנחנו גם בוחרים במה להתלבש כך שזה קצת חושף את הגוף שלנו

בס"ד

 

כמו שזה בסדר להיות אנושיים

איכשהוא אף פעם לא הצלחתי להשלים עם האנושיות שלי

היא כוללת כל כך הרבה באגים מובנים

 

וברור שיש רמות שונות של הסתתרות

ובציבור זה בסדר ונצרך

אבל מול עצמינו הייתי רוצה להאמין שאפשר אחרת

במה להתלבש היא יותר חונקת,עצם הבחירה בלהתלבש בזה-חושף.


ובקשר לאנושיות,כן,היא עצמה באג אחד גדול.


בגלל הלהאמין שאפשר אחרת אנחנו תמיד ברדיפה אחרי עצמנו ומי אנחנו,מהפחד להאמין ללבוש הזה,שבעצם נועד לכולם חוץ מלנו,וגם לכולם הזה,כל אחד ורמתו הוא

בס"ד

 

כחולה מוארת

אור כוכב

מזהיר לבן

פשר סוד לא נגע בו נצח

אל חלונות ביתי

הרוח סערה

אל חלונות ביתי

הרוח סערה

 

תן לי לבוא

וללכת

רק לנגן

אהבה

תן לי לבוא

וללכת

רק לנגן

אהבה

רק לנגן אהבה

 

הושט לי היד אחי שלי

זו שעה 

של שקיעה

רגע ענוג בלי מילה מיותרת

בחלומותיי

תופיע דמותך

רגע של שלווה

נסוך על פניי

 

תן לי לבוא

וללכת

רק לנגן

אהבה

תן לי לבוא

וללכת

רק לנגן

אהבה

רק לנגן

אהבה

 

 

(@פיתה פיתה השיר הזה מזכיר לי אותך

אני חושבת שזה בגלל ההתחננות

החופש הכלוא

והיכולת ולתת שמות לרגעים

כל כך הרבה את בשיר

[ובא לי שתגיבי תגובה אמיתית לאמירה הזאת שלי])

 

אני לא יודעת איך עושים את זה לא יודעת
לא יודעת לענות
יודעת לשבת להסתכל עלייך בעיניים שלי.

פעם לא ידעתי איך נכון ללבוש בגדים כמה דוסים צריכים להיות
וכרגע אני הולכת עם חצאיות והברך מבצבצת, גם את המרפק רואים
וזה הדבר שטוב לי
לדעת שמותר שיראו לי את הגוף
שאני אראה לעצמי את הגוף
ואולי הלכתית זה לא נכון
ונפשית אני צריכה את זה
אני לא יודעת אם זה נכון
אבל זב מה שעכשיו

עושה לי רע לכסות מידי
עושה לי רע לפתוח מידי

אני צריכה לגלות את עצמי
לדעת לכתוב מילים שהן מפחידות
לכתוב שירים במנהרה
לחשוף את עצמי לעולם

טובה לשרשורים שפתחתי אני

תנחומיי

 

לא מבינים כאן רמזים

ואני לא מקורית בעליל

נכון
אבל לא הבנתי מה לא מקורי

ולא יכולה לעזור בלמצוא משחק

בדיוק בגלל זה בקשתי שמישהו אחר יעשה את זה:/

אבל זה היה צורך של לפני חצי שעה,עכשיו נשארו שאריות

טוב. אז כשיבוא לך החשק נחשוב על משהו.

עכשיו אני קצת צריכה.
עדין פתוחה להצעות

הרעיון הכי טוב שעולה לי זה חי-צומח-דומם

או פינג-פונג

או משחק הגדרות

או אישיות

היי, אולי אישיות פורום?

זה יכול להיות די מגניב

אז תפתחי את

אם אני אפתח זה ימנה אותי לאחראית שרשור ואני בכלל צריכה לעוף למיטה.

אולי מחר.

לכי עלזה,

תפתחי ונצטרף

דברים שאני אוהבת.
את החיים בעיקר
ומתוכם משפחה וחברות וחברים מפעם
שזאת אהבה חד צדדית כנראה
אבלזה מה יש.
את עצמי גם.

מפחד מעצמי

ומלא מורי נהיגה, וחוץ מזה כלום...

בינך לבית אביגיל השניה(או שאתן אותה אחת )

(אם יורשה לי לשאול)

ולא אנחנו לא אותה אחת.

ומדברים איתה כמה שעות.
ובסוף.

הגוגל תרגום אמר לי:תיוג.
הוא רק לא אמר איפה

הנה אני פה.

תודה שפתחת

ושוקו

ושירים

ושיר מאוד ספציפי

ואותך

 

הגברת לי את קצב פעימות הלב עכשיו

שונאת לעשות את וזה לא משו בעיני

אבל קחי חיבוק וירטואלי

 

ו

גם הרגשתי את זה בלב
וגם קיבלתי חיבוק מה שרציתי

יואווו

זה מרגש לגמרי.

 

אז נפרגן עוד אחד..

את יודעת שאין כמוך?

)

-בשר
-שירים
-אותו
-אותו
-אותה
-אותה
-אותה
-אותו
-אותה
ועוד

את הכובע שלי. והפשמינות הגדולות והסוודר ההוא
אוטיסטים
ריח של ספרים
תינוקות

משפחה

חברות

שירים

נסקפה (עם שוקולד!)

אנשים חמודים

חיבוק

כשהיא מחייכת

נסיופ

 

ואו יש עוד הרבה..

 

-שקט
-ספרים חדשים
-אנשים שמוציאים ממני שרה שאני אוהבת
-לכתוב
-את שם
-ארטיק אבטיח
-את הטיילת
-את יובל דיין א וב
-חיבוק פעם ביום
-צומי ממנה
-אותה בכללי
-מדבר
-ים
-מוזיקה שקטה
-יוגה
-בית לפעמים
-אבא
-ילדים
-עוד ילדים

לילה
שקט עמוק
אותי של אז
אותו.
אוכל טעים וחם שהוכן במיוחד בשבילי.
אבל לא כשהיא עושה אותו.
דשא חם ביום קר
סוודר כשקריר
את הסמלים ההם.
אותו.
את המחברת הזאת. למרות הכל ובזכות הכל.

שמלות
הרגעים האלה שאני יודעת שהכל יהיה בסדר
מוזיקה מוזיקה ומוזיקה
החלילית שלי
סבא וסבתא שהם כל חיי
צומי
הודו
מלך האריות✌
סרט טוב ומבכיא
אחים קטנים ומציקים

אוףףף!!! עד שאני מתוסכל מבאסים אותי פה עד מוות.

אבל הם חושבים מה שאחרים חושבים.

זה עוד זרם במין האנושי,ואתה לא צריך להיות מתוסכל מזה כל עוד אתה לא שם.
אם כך רשימת התסכולים שלי ממש גדולה
מתסכל אותי שאנשים לא עובדים ומקבצים נדבות
מתסכל אותי שאנשים מתים בלי לאמר שלום
מתסכל אותי שאנשים לא אוהבים ארטיק בטעם אבטיח
מתסכל אותי שסרט אימה מרתיע אנשים במקום למשוך אותם.
אבל אני לא הם,ואני לא במצב שלהם,אז אני משתדלת לא לחשוב על זה(זה בגדר השתדלות כי לא לאהוב ארטיק אבטיח זה חצית קו אדום מכל הבחינות)

אני יודע מה הוא חושב וגם אני הייתי במקום שלו ואחרי שחשבתי הבנתי אחרת.

מהמקום הזה אני אומר שהבנאדם רובוט. הוא לא משתכנע...

פשוט יותר נוח ביננו

כי ככה עשו פעם.

איך בדיוק עושים כל תנועה, איך הוגים את המילים.
מסובך לי

זה הכי קרוב שמצאתי עד עכשיו:

מעדיפה לא לפרט..

כתפיים