פורום נסיונות פעילים (עמוד 6324)

יום אחד מישהו יקים מקום לאנשים שסתם רוצים לדבר על החיים

בלי ציניות ישראלית טיפוסית

פשוט. עם הרבה כנות וקצת הומור בריא

ואותם באי המקום ירגישו שנפתח להם הלב, ותהיה בהם איזו רכות שמימית

והלוואי שגם לי היה בית מדרש לבוא אליו. כזה שאתה מרגיש בו בבית, שנוגע בעומק הקיום

מקום שאתה לא פוחד לדבר בו גבוה, כי אתה יודע שאף אחד לא מחרטט, שכולם מדברים מחוויה והזדהות עמוקות

הלוואי שהייתה לי איזו חבורה כזו שפשוט מבינה. ויודעת מתי לדבר ומתי לשתוק. הרבה לשתוק.

שמתם לב? אנחנו תרבות דברנית. לכל אחד יש מה לומר. להקשיב זה כבר יותר מורכב לנו

כשניסיתי לחשוב על רגעים שבהם אני לא מקשיבה וניסיתי להבין מה גורם לתנועת הנפש הזו, הבנתי שזה כנראה מפחד להיפגש באמת. כי אם ניפגש, נגלה שאנחנו לא רק צברים, אלא גם פרחים. שושנות עם קוצים שפשוט פוחדות להיחשף ולהירמס.

ועם כל שנאתי לציניות, יש בה עומק גדול. היא לא נותנת לנו להישאר חשופיות רכרוכיות שכל אחד יכול להרוג. היא מנגנון הגנה גאוני. אבל ברגע שהוא כבר לא הגנה אלא התקפה, מתחילה הסכנה.

(אה, למה בית מדרש? כי תורה זה מה שמגדל אנשים. שמציב להם יעדים גדולים ומשמעותיים ולא מאפשר להם להסתפק בבינוניות חיוורת. מה שנותן טעם לכל המירוץ המטורף הזה)

ודי כבר נמאס לי להרגיש שאני חייבת הסברים לכל העולם.

בא לי פשוט לחיות בשקט, להגג ואולי קצת ללהג.

מישהו על הקו? מישהו מבין בכלל מה אני מחפשת?

בודד לי.

(נראה לי יש סביבי אנשים רכים מאוד. לצערי איכשהו לא הם אלה שצרובים לי בחוויה. אולי כי אני בעצמי נוקשה? כנראה.)

והכי הייתי רוצה שתהיה לי איזו תלמידת חכמים ללמוד אצלה, אחת שאעריץ ואשאף להידמות לה. אני רוצה לגדול ליד אנשים גדולים. אנשים עם דעת רחבה, עומק מחשבה ובעיקר המון ענווה. אנשים יראי שמיים.

אין לכם מושג כמה זה כואב לי

זה מפרק לי את הבטן

ובא לי בכלל לצרוח

אבל אני נורא שכלתנית, מאופקת ומנומסת

לא בטוחה שאני באמת רוצה לצרוח.

פשוט בא לי לשחרר סילון של כאב ותסכול

וכשלא בוכים אז לשחרר זה עינוי סיני, טיפה אחרי טיפה