כל יום למקום אחר. היום תל אביב.
אני צריכה להתחיל לעבוד.
נמאס לי לנסוע.
אני רוצה ללכת.
אני רוצה כביש ראשי נטוש אחרי הגשם, ללכת ולצחוק על הצמחים שמבצבצים בצד.
והריח הזה. שאומרים שהוא ריח של אוזון אבל אי אפשר לדעת.
ולראות פרחים בצד ולא לגעת. לא להרוס. לתת להם לחיות.
למה בישראל יש רק פרחים צהובים תמיד 
אבל בינתיים יש לי רק אוטובוסים מצחינים מדיפי עשן, שנאנחים בכבדות בכל תחנה ויש להם ריח של בנזין.
סודיות זה דבר ארור.
חתונות של תימנים זה דבר מצחיק ממש. הם באים בחמולות ורוקדים מוזר, וכמה שניסיתי עדיין לא הצלחתי.
ושתיתי שם ברד ורק אחרי זה אמרו לי שיש שם כנראה אלכוהול. סחרחורת.
ספרים ישנים ועוד באנגלית. קשה.
ללכת עם אחותי לעשות לה תעודת זהות.
לא אוהבת אוטובוסים.
צריכה להתארגן ולהביא איתי את כל מה שאני רוצה להראות להם. זה ערימה גדולה וזה יהיה כבד.
שבת בירושלים!!! טינינייניינייייייי
אולי. אם אבא שלי לא יתעקש להיות חולה שוב.
ומי אמר שמה שרוצים זה מה שצריך.