פורום נסיונות פעילים (עמוד 6752)

@כמו הירח. 

מה שלומך יקירה?

רוב האנשים שרואים אתרים, בהם עונים על סקרים  תמורת תשלום, חושבים שזה "עבודה בעניים" אבל זה לא נכון, ועכשיו אני אסביר לכם את ההגיון. 

נניח שחברת חטיפים גדולה, רוצה לדעת האם הפרסום שלה על מוצר מסוים, נכנס לתודעת הצרכנים. לשם כך היא משלמת כסף רב לאתר סקרים, שבודק בשבילה את התשובה. אם הפרסום לא הצליח, החברה בודקת מדוע, וכך יכולה לשפר, או להחליף את הפרסום. ובסופו של דבר החברה מרוויחה מזה, אבל איך חברת הסקרים מרוויחה מזה? פשוט מאוד, היא משלמת למגוון רחב של אנשים, שיענו על סקרים, ובעצם ויתנו תשובות לחברת החטיפים. אך בדרך כלל אנשים לא מקדישים מספר דקות מזמנם לענות על סקר, מבלי שיקבלו על כך דבר. בשביל זה חברת הסקרים משלמת לאנשים, אמנם לא הרבה כסף, אבל מספיק בשביל שאנשים יענו תשובות כנות בסקר והחברה תיתפס באמינה.

בשבילך כל הטרחה, זה להקדיש מזמנך מידי פעם מספר דקות כדי לענות על סקר במחשב, ואתה מקבל על כך כסף. 

כך יוצא שבסופו של דבר, אתר הסקרים אינו מפסיד אלה מרוויח, ובשביל הרווחים האלה, הוא בהחלט משלם לאנשים כדי שהם יענו על סקרים.

לחצו על הקישורים למטה, כדי להירשם למספר אתרי סקרים, וגם למידע נוסף באתרים.

אתר ראשון:http://www.sekernet.co.il/Register.aspx?ReffereID=92006

זה יכאב
אבל בסוף זה ישתחרר

אז יש לי משו חדש שמחזק את מה שאני אמרתי 

 

 ביום שיש נסעתי אל טרמפ' הם אישה

והיה לנו תאונת שרשרת ובכול הרכבים זה היה נהגות 

 

מה יש לכם להגיד אל זה??? 

 

 

ובלי להרוג אותי כי אני ציני

האחת שיושבת בהפסקות וקוראת ביוגרפיות במקום לקפוץ בחבל ובגומי כמו שאר הילדות בכיתה. היתה לה חברה אחת, וגם היא לא היתה באמת חברה.
היא לא נתנה לאף אחת להתקרב אליה, ואחר כך בכתה על זה.
היא גם למדה לנגן. אף אחת מהילדות בכיתה לא ידעה לנגן. והיא תמיד קינאה בילדות המטופחות והמפונקות עם הסרטים והקוקיות והצמות שהאמהות שלהן היו עושות להן בשערות כל בוקר. היא שנאה את הילדה שכולן אהבו בכיתה. בסוף, אולי מרוב אנרגיות השנאה, הילדה ההיא נדחקה לשוליים.
היא היתה סורגת. פעם אחת שתי ילדות בכיתה צחקו עליה על זה. זה היה מוזר. צחקו עליה גם כי היא נאלצה לשוחח עם היועצת של בית הספר פעם בשבוע. אי אפשר לקרוא לזה שיחה כי רק היועצת דיברה ודיברה, והיא רק ישבה ושתקה ובהתה ברצפה ובאיזה כתם שחור על הקיר. איך הן גילו שהיא הולכת אליה היא לא ידעה, אבל הן גילו. וזה הפך אותה למוזרה הרבה יותר.
אחר כך, כשהיא עלתה לתיכון, היא היתה בטוחה שהיא תוכל להיות שונה. יהיו לה חברות, היא תדע לצחוק, היא לא תקרא ספר בהפסקה.
והיא באמת נהייתה שונה, רק מה, זה לא שהיא נהייתה רגילה או משהו. היא פשוט נהייתה מוזרה יותר.
היא התלבשה אחרת, היא דיברה אחרת, היא קראה ספרים אחרים והקשיבה לשיעורי ספרות ולשון ותושבע, דווקא אלה שהכי פחות עניינו בנות אחרות. היא לא ראתה סרטים ולא התאהבה בשחקנים, היא לא הכירה אותם בכלל. והיו לה חברות אבל לא מהכיתה. כאלה שישבו איתה על הדשא בטיול שנתי וניגנו איתה, לא כמו הבנות בכיתה שהשתוללו בחדרים והתקשרו לנהגי מוניות באמצע הלילה.
לאט לאט היא מצאה לעצמה עוד חברות ועוד. אבל הן עזבו, כי איך אפשר אחרת.
היה גם את "זה" הגדול והמפחיד שלה, שבהתחלה היה סוד מפורסם, כזה שכולם מדברים עליו וגם היא אבל אף אחד לא מדבר על זה איתה. זה פשוט היה מפחיד מדי. והיא סחבה את זה חודשים ואחר כך שנים, וחברות שלה עזבו אותה בגלל זה והיא שנאה את כולן ואת עצמה, והיא היתה מוזרה.
היא היתה חייבת להיות מוזרה.
"זה" פשוט עזר לה.
אחר כך היא גם עברה בית ספר. בית ספר מוזר. וגם שם היא היתה מוזרה. מוזרה באופן קצת אחר וחיובי יותר, אבל עדיין מוזרה.
היא לא היתה מעשנת ולא שותה ולא מקללת כל דבר שזז וגם לא חפצים דוממים. ונכון שלא כולן היו עושות את כל הדברים האלה אבל כל אחת לפחות חלק מהם.
מה שהכי היה מוזר בה תמיד היה שהמורות תמיד נורא אהבו אותה. עם כל הזלזול שלה במקצועות חשובים, עם כל ההברזות והבריחות משיעורים, עם כל הציונים הבינוניים ומטה במקרה הטוב, הן אהבו אותה, והיא לא ידעה למה.
בהתחלה היא שנאה את המוזרות שבה. אחר כך היא לא שנאה. אחר כך היא די חיבבה אותה.
עכשיו היא אוהבת את זה. היא אוהבת את זה שהיא עושה מה שהיא רואה לנכון בלי להתייחס לחברות מסביב. כל עוד היא לא פוגעת באף אחד זכותה לעשות מה שהיא רוצה. מותר לה לאהוב חתולים ולא כלבים, מותר לה לקרוא ספרים עתיקים ולא רבי מכר עדכניים, מותר לה ללבוש חצאיות מתנפנפות צבעוניות וקפוצ׳ונים ענקיים והמון צמידים על היד, ומותר לה לאכול או לא לאכול מה שהיא רוצה ולישון עם פוך גם בקיץ ופיג׳מות עם שרוולים ארוכים, פשוט כי זה מה שבא לה.
אז שיעקמו את הפרצוף, למי אכפת.
לי לא אכפת, ואני זו היא והיא זו אני, ולא אכפת לי שיחשבו.

אני לא באמת חושבת שאני מוזרה. אבל ביסודי הילדות צחקו עלי בגלל דברים שבשבילן היו מוזרים. ואחר כך בתיכון לא צחקו אבל היה ברור שתחומי העניין שלי היו שונים משל שאר הבנות בכיתה. זה היה מוזר אבל הן היו בוגרות מספיק בשביל זה ב"ה.
אני לא באמת מוזרה, אני פשוט עושה מה שטוב לי ומשתדלת לא להיכנע ללחץ חברתי והולך לי יופי בינתיים.
קולולו.
לא יודעת למה הייתי צריכה לספר לכם את כל זה.
זה ממש לא תמצית חיי, שלא תחשבו לרגע. אם הייתי כותבת את כל כולי זה לא היה נגמר כאן אלא רחוק הרבה יותר.

עכשיו אני כבר מקשקשת שטויו כי אני עייפה אז ביי

בלילות האחרונים

קצת קשה להירדם לבד:

כשמונחים התלתלים הלחים עדיין (מהגשם שבא היום לעולם בשעה טובה, עוד אין לו שם. מזל טוב, תודה) על הכר,

הופכים הם פתע

לשונות של ארגמן מצליפות:

הרי אלו

שלו.

 

בלילות האחרונים

הלב מתגעגע, הבדידות חונקת.

בואי, אמא---

(חבקי אותי חיבוק-לילה-טוב עד שאתעלף אל תוך ענן הרוך המשכר, עד שאשכח את הכיסופים: להיות שייכת.)

 

עדיין לא אדע:

מי המכריז ומי בעל האבידה ואילו סימנים יתן בי.

(מי יהיה לי מים

במדבר שהנני?)

אולי מחר יהיה בי האומץ להפוך את הכלים,

לרוץ בין הכרמים,

להוביל

אל אבן הטוען,

אל אבן הטועים.

אולי יבוא בעל האבידה

עדי, ויצמא, וילך: 

הן בירושלים

אבן השתיה, ואני 

רוח ואש ועפר

ומדבר---

מרוב שהשתדלתי למלא לעצמי את הימים אין לי זמן לכל מה שתכננתי. כלומר אני עמוסה בטירוף.
מחר חתונה ואני שונאת חתונות
דודות שלי מעצבנות אותי.
רק להיזכר בחתונה האחרונה עושה לי בחילה.
ועכשיו תקפצו ותצעקו עלי איך אני לא אוהבת חתונות ומה זה צריך להיות וזה הדבר הכי מרגש שיש ובלה בלה בלה, אבל אני לא אוהבת חתונות, יש חלק מרגש, נכון, אבל באופן כללי זה אירוע שאני סולדת ממנו.

אני מתרגלת לרע וזה רע. כלומר כמובן שזה רע, אבל אני לא מצליחה להימנע מזה.
זה כמו להפסיק לעשן. אפשר להיות חדורי מוטיבציה בתחילת היום אבל כשיש חשק לעשן זה לא עוזר כל המוטיבציה של הבוקר. וככה אני, רק לא בעישון.
בלילות יש לי מוטיבציה שחבל על הזמן, אבל מגיע הבוקר וההתמודדות הראשונה ובום אני נופלת. למה? כי אין לי כוח לנסות. אולי אני לא מספיק רוצה. לא יודעת.
אני מידרדרת ומתרגלת לזה ואופ.

אני לא קונה עוד ספרים עד שנכנסת לי משכורת. ואני לא קונה בגדים עד שיש לי מקום בארון. תרביצו לי אם אני עושה את זה.

אני משתמשת יותר מדי במילה אני וזה מרגיז אותי כי מה אני חושבת את עצמי שאני מדברת על עצמי כל כך הרבה.

מי אוהב לקרוא?
גם מי שלא.
אתם חייבים לקרוא את הספר כמו רומן של דניאל פנק.
הספר מדבר על מהות הקריאה. איזה ספר! כל עמוד הוא וואו.
קשה לי למצוא ספרים שהם וואו בשבילי. ישלי המון ספרים אבל בודדים מהם אני אוהבת או יותר נכון מכבדת ככה.
אני מרגישה מתנשאת לומר את זה, כאילו מי אני שאעביר ביקורת על רבי מכר ואפילו על ספרים שהם לא רבי מכר אבל הרבה אנשים אוהבים, וגם כל ספר אחר. אבל זה בגלל שקראתי כמה ספרים מאוד איכותיים. כל השאר פשוט מתגמדים לידם. ואני לא מדברת על עלילות סוחטות דמעות או מותחנים מטורפים. דווקא הפשטות שכתובה בשפה גבוהה היא גורמת לי לומר: וואו.

וואי חפרתי.
היו שלום אנשים. אני הולכת להתארגן לצאת עם דסי.
שבוע טוב!

כואב לי אחרי שהייתי ממש בסדר.

כואב לי נורא.

ביולגיה- מה זה בכלל

פיזיקה- כנל 

אנגלית- מי יודע אתזה

מתמטיקה- כנל.

איזה מבאס.

ואז התחלנו את המסלול- נחל אוג במדבר יהודה ואז (למי שמכיר..) המורה שלי נפלה לפני היתדות ואני ועוד כמה בנות כבר עלינו את היתדות הראשונות.

ואז צעקו לנו שהיא כנראה פרקה תכתף ושנתקשר למדא.

ואז לא היה קליטה ובסוף הצליחו להתקשר.

אמרו לנו לחזור לתחילת המסלול לאוטובוס כי לא ממשיכים את המסלול.

הביאו אמבולנס 4על 4 וגם רגיל וזה היה מגניב רצחחח ואז נסענו ונסענו ונסענו ורצו לקחת אותנו לעין פרת ומלא בנות לא רצו כי לא היה להם כח ללכת ואז נסענו ונסענו והגענו לירושלים ועצרנו בתחנת דלק ורצינו לקנות גרעינים כי כמעט נגמרה החבילה שחברה שלי הביאה ולא הסכימו לנו...

המורה של הכיתה השניה (כיתה ז') תפסה את חברה שלי באה לקנות אז היא לא קנתה

ואז אכלנו ונסענו ונסענו והגענו הבייתה...

קיצר כל היום רק נסענו.. אבל היה ממש מצחיק בנסיעות..

וגם היה ממש מגניב עם האמבולנסים. חברות שלי שלא באו לטיול לא האמינו שזה קרה ושלחנו להם תמונות קיצר היה מגניב כי בחיים לא ראיתי מקרה חילוץ אמיתי..

וזהו... סורי ששיעממתי אותי זה מעניין והיה באלי לספר...

אהה ונדבקתי לשיר באלי וזה אחלה שיר!!

עוד חמש דקות יוצאים.

ומה אם לא יהיה לי וייפיי שם? לישון אצלה זה כיף אבל מרגיש מנותק.

לפעמים טוב להתנתק, אבל לא כשמחר יש משהו חשוב...

שאני ממש מפחדת ממנו.

 

כשרוצים לקפוץ משפת הבריכה ומשתהים, לאט לאט יותר ויותר חוששים מהצעד.

זה לאט לאט נראה גבוה יותר ומאיים יותר.

לכן צריך פשוט לעצום עיניים, לסתום נחיריים ולקפוץ.

אני לא עושה את זה מאומץ יתר, אלא כי אני לא רוצה להשתפן. 

נחשון בים של אש,

כשכל השאר הולכים בדרכו של יונה הנביא.

מתחמקים. נעלמים. דוחים לאחר כך. בורחים מהלהבות. (כמובן שמסיבות טובות ומוצדקות, אני לא שופטת)

הולכים.

 

"... מסטיק עלמה,... אוהבים אותך שמעון פרס, ... למשטרה אחד אפס אפס"?
בערך

וחמש יחידות אנגלית
96 מבחן
ועודועוד

כיפ לי

בצפר הנה חוזרים

פשוט תכתבו על עצמכם דברים טובים...

אין לי אין לי

לא רוצה כלום ורוצה הכל

בוא נרקוד שוב בגשם עם מטריות צבעוניות וריח של חדש

או נתגלגל בדשא ונצחק ונצחק עד כאב

בוא נשיר בוא נשמח בוא נצעק לאבא שלמעלה

בוא נכין במטבח של סבתא שלך עוגות בכל הצבעים שיש והיא תסתכל עלינו עם חיוך מלא חכמה

לא אכפת לי גם לבקר אותך שוב בצבא ולהביא לך אוכל של בית 

לא אכפת לי שגם שנה שעברה היינו נפגשים רק בבתי חולים

אני רוצה ששוב תסמס לה סמסים מלאי דאגה ואחרי זה היא תגיד לי שרואים שאתה אוהב אותי

אני רוצה שוב ים ומלא נורות אדומות וקיטשיות להחריד

אני רוצה שעות מאוחרות עם גיטרה ואיתך ועם שירים של מאיר אריאל

אני רוצה תחיוך שלך שהוא חצי עקום כי אתה מתאפק לא לצחוק

אני רוצה שתשאיר לי מתנות קטנות בכל פינה ושלאמא יימאס לפתוח לך תדלת בשעות  לא שעות כדי שתחביא לי אותם בבית

אני רוצה שכולם ייצחקו עלינו שאנחנו לא זזים מטר אחד מהשני כל היום

אני רוצה לשמוע את כל החברות שלי מתפלאות איך אנחנו מצליחים לשמור נגיעה

בוא נלך שוב לעשות קמפינג במצפה רמון ונכין בבוקר חביתה מזעזעת

אני רוצה טיולים איתך שאתה לוחש לי שאם היה אפשר היית סוחב אותי על הגב

אני רוצה להשפריץ עליך מים ושאתה תצחק ותצחק ותצחק

אני רוצה שבת בבוקר ותפילה ולהציץ לראות אותך ושאתה תקרוץ לי

אבל בוא כבר, בוא

אני כל כך מתגעגעת

וזהו. פפ