הוא הלך והלך, עד שכאבו לו הרגליים והלב.
הוא לא מצא אותה.
רק אחרי דקות ארוכות, שהיו נצח,
הוא ראה אותה, מצונפת למרגלות עץ ענק ועבות.
הוא קרא לה. היא התעלמה.
הוא צעק עליה, אליה. היא הרכינה את הראש באדישות.
הוא איים עליה. היא נצמדה לעץ, והוא חשב שהוא רואה רמז לגיחוך על שפתיה הדקות.
פה נמאס לו.
הוא רץ את המטרים האלה עד אליה, תפס בכתפיה ושאג את מה שהיא עוללה לו, את חייו שהיא הרסה. היא שתקה, פניה חתומות.
תמותי! הוא צרח. תמותי!
היא הביטה בו, רק הביטה בו,
ואז הנהנה. היא השתחררה מאחיזתו בקלות, ואז רצה. הוא רץ אחריה, ממאן לתת לה לחמוק מידיו, אך היא נעלמה מעיניו.
הוא הגביר את הקצב, והגיע בזמן כדי לראות אותה קופצת מהצוק, ואת זעקתה האחרונה, האילמת, מהדהדת בדממה.




