פורום נסיונות פעילים (עמוד 7445)

למה?

כמובן שזה יהיה בצאט האישי והכול יוצלם ויעלה לפורום ראיתי את הפרק הראשון של המהדורה?

לכבוד מה??

(או ראיון? )

@Admin

זה בשיחה אישית

והוא הסכים!

וזה היה צלחת פתיתים...

אבל זה בגלל שהייתה מנקה שניקתה את המטבח וכל פעם כשבאתי להיכנס השביתו משהו... אז היה צריך לחכות...

זה לא בית כנסת

את דיברת על האמת כאובייקט ואמת כתנועה נפשית.

הנק' היא שאת לא באמת דיברת על אמת כאובייקט.

האובייקט של האמת, דהיינו עצם האמת, דהיינו התפיסה המוגמרת, אינה תפיסה שמישהו תופס אלא תפיסה שאין שניה לה. כלומר- גם אם אף אחד לא יתפוס את התפיסה הזו, זה יהיה האובייקט של האמת.

האדם צריך לשאוף להתחבר אל האמת העליונה הזו, הודאית, המרחפת. את זה הוא עושה על ידי זה שהוא מנסה לחקור אותה ולהשיג עוד ועוד פרטים. וזו עצמה התנועה אל האמת. ההכרה בשורש הודאי שמאחורי הערפל שאנחנו בקטנותנו מתקשים להתגבר עליו, והניסיון לטהר חלקים ממנו, לנקות מה שאפשר ולהבין מה שאפשר.

גם לגבי אדם שבטוח שיש בידיו את כל האמת בשעה שהוא מצוי בערפל, יכולים להיות שני מצבים. יתכן שהוא גם פועל על פי זה, ומתוך גאוה-מתעלם מאחרים, ומהאפשרות שיתכן להעלות על הדעת אחרת ממנו. יתכן לעומת זאת, שהוא רק בטוח בכך שהאור נמצא שם ושהוא ראה אותו, ואמנם יש בו איזו מידה של ביטחון ועוז, אבל הוא מבין שיתכן שיש מעבר למה שהוא רואה, אע"פ שהוא רואה דברים ודאיים. (ומסתמא זה היה המיעוט ב'באופן מוחלט', אבל בכ"ז רציתי להציג גם את הנטיה שלא עברה את הגבול האדום כדי להעמיד דברים על דיוקם)

מקוה שהובנתי.

ועכ"פ, יישר כח!

נראה לי שזה בעיקר עניין של מונחים.

עם הנחת היסוד שקיימת אמת מוחלטת-ודאית, אני מסכימה.

טענתי היא, שהיות שבעולמנו האמת הזו אינה ניתנת להשגה בשלמות (כלומר אמת כאובייקט שלם איננה בנמצא),

המסקנה המתבקשת היא שעצירה במקום ו'הגעה אל המנוחה והנחלה' היא טעות. ויותר מכך - היא יכולה להיות אסון.

על כל פנים, אני לא מכוונת לאנרכיה ולגישה מיואשת.

האמת הרצויה בעיניי, היא זו שהצגת באפשרות השנייה בפסקה האחרונה.

המושג 'כל האמת' הוא הבעייתי (ואכן לשם ההדגשה הוספתי את הסוגריים "באופן מוחלט").

מצוין שאדם חושב שהאמת שלו היא ודאית (אחרת מה ערכה כאמת?),

רק שתמיד תהיה בו ההכרה שזה לא סוף פסוק.

החקירה התמידית והניסיון להשיג את האמת, כפי שכתבת יפה, היא התנועה עליה אני מדברת.

ואם אפשר-אשמח לשאול שאלה.

למה לדעתך הקדוש ברוך הוא יצר את העולם באופן כזה שהוא יצטרך להיות בתנועה מתמדת?

"אילו ידעתיו הייתיו" (מקווה שאינני טועה במקור הציטוט)

והרי ידיעת האמת העליונה-המוחלטת, היא להיות הקב"ה עצמו ממש, הלׂא כן?

ובכן, מה התכלית בבריאה כזו (כפי שאמר קמנו ונתעודד)?

על השאלה "למה הקב"ה ברא את העולם" אין לי תשובה,

אבל משקיים עולם, נראה שההשתלמות היא היחידה שתיתן משמעות לקיום, כך לדעתי הקטנה.

(ואולי עצם הניסיון לענות על שאלה כזו איננו לגיטימי לוגית,

מפני שהתשובה תהיה מתוך ראייתנו את העולם, כנבראים בעלי תכונות מסוימות ודרכי חשיבה מוּבנוֹת.)

 @פיתה פיתה

@קמנו ונתעודד

@*בננית*

אבל אני לא עונה לפי סדר השאלות אלא לפי סדר ענייני. (כלומר-איך שמתחשק לי)

האמת שהסיבה ששאלתי היא החשש מהכיוון של פיתה פיתה. אני לא חושב שהחטא הוא חלק בלתי נפרד מחיינו. יש מציאות שהיא מעל העולם שהחטא קיים בו.

יש שני מובנים של תשובה, עליה אל סדר חדש, וסידור הסדר הקיים על כל פרטיו.

כל שאר הדברים הם פרטים של זה.

בין כך ובין כך, לא צריך להיות חיסרון כדי לעשות תשובה, אלא שכעושים תשובה- החסרונות שבאו בדרך וגרמו יציאה מן הסדר מתכפרים כשהסדר מתחדש.

האלטרנטיבה שאני מציע לתנועה המתמדת, אינה האמת המוחלטת, אלא מנוחה עם האמת שהאדם יכול לתפוס. התכלית היא להגיע לשלמות. ולהגיע לשלמות זה לאו דוקא דבר שעושים פעם אחת. עושים את זה שוב ושוב ושוב. כל פעם נוספים כוחות גדולים יותר, וצריך לחבר גם אותם, אבל סוף כל סוף, התכלית היא לא העבודות אלא המנוחות שבסוף כל תהליך. וזוהי התשובה. ואז האדם מודה לקב"ה ומספר בשבחו שהביא לו את כל זה. ואח"כ הוא יוצא לעבוד שוב.

יש לציין שכל פעם שהאדם נח, זה לא סתם לנוח, אלא כל פעם אחרי שהוא משלים סדר מסוים, אז מגיעה המנוחה, וזה באמת קשור קצת לאמת המוחלטת, כי הסדר הנ"ל הוא השתקפות מסוימת של האמת המוחלטת, גם אם לא בכל פרטיה האינסופיים ולא בכל עוצמתה וענייניה. וכן, האדם נברא בצלם אלקים, והוא יכול להיות קדוש ואיש אלקים והוא יהיה מרכבה לשכינה. אז יש חיבור מסוים בין האדם לה'.

כך לענ"ד.

בו הצד האחר הוא התנועה המתמדת

אני חושבת שהאדם נע תמידית על הציר הזה, בין ההשלמה עם הקיים והסיפוק ממנו לצורך והרצון בהתקדמות.

בעיניי זו תנועה דיאלקטית (ואפשר לתת לה כותרת - שמחה).

בס"ד

שבהתחשב בכך שהנברא הוא נברא- כל נקודה שבא הוא ינוח תהיה חוסר שלמות מסוים. ולכן איזו תועלת יש בעולם כזה, שבו החיסרון מונח בבסיסו בלי שינוי?

בס"ד

לשרשורים כאלו נועד ה'עקוב'..

כתבת כל כך יפה ומדוייק.

בדיוק חשבתי על זה השבוע, במיוחד בהקשר של חג הפסח - 

שחמץ מסמל את הגאווה, העיסה שמתנשאת- וכשאדם מתגאה ומתנשא הוא לעולם לא יגיע לידי תשובה אמיתית, מפני שכל הזמן ימצא הסברים להצדיק את כל הנהגותיו. 

לעומת זאת במצה - העיסה נשארת כמות שהיא. המצה היא התגלמות הביטול והשפלות.

כאשר אדם נמצא במצב כזה - (ואני לא מתכוונת לנחיתות) הוא לא מנסה להצדיק את עצמו, ובמילא בוחן את מעשיו וכאשר נוכח לדעת שהנהגתו אינה באופן הראוי - הוא עושה תשובה.

(הא ותודה לך) 

התקשר לי- הלוואי שתביני איך כי לא חושבת שאצליח לנסח- אולי-ותודה לויקיטקסט:

מאמרי הראיה-בין עבדות לחירות.

כשאנו מונים את ההבדלות המפורשות, המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה, אנו דנים מהם גם על כללות ההבדלות שאנו חייבים להבדיל גם בדברים שאינם מפורשים ונלמוד סתום מן המפורש.

אחד הדברים הראויים להיות נחשבים בסוגי ההבדלות הוא תוכן ההבדלה שבין עבדות לחירות. לא כל כך נקל הוא לתפוש את המושג של עבדות בכל מלואו והקיפו, עד כדי להכיר איך להפטר מכבליו ולעמוד על המרחב של החירות, לצאת מכלל הארור של עבד ולבא לכלל הברוך של בן חורין. לא מלאכה קלה היא גם כן ההכרה של מושג החירות במילואו והיקיפו, עד כדי הבירור להיות נקשר בחירות של אמת ולא להכשל בחירות מזויפת, שהיא הרבה גרועה ושפלה מכל עבדות.

הדבר הזה נוהג בכל איש פרטי באופיו המיוחד, ובאורח חייו המעשיים והמחשבתיים, ונוהג באופן יותר עליון ויותר כללי באומה בכללותה.

וכשאנו בודקים את החמץ לאור הנר אנו בודקים ג"כ את חדרי הלב, לבער אחרי חומצת העבדות שנדבקה בנפשותינו, למען נוכל להכנס אל חוג האורה של חג חירותינו ברוממות נפש, נקיים מכל כתם של העבדות, בין של אותה העבדות הגלויה, המשפילה את הוד הנפש ומעכירה את אצילות הרוח, ובין אותה העבדות הכמוסה, המזדייפת על ידי צבעים מזויפים של חירות שטחי טפל 'ש'מתעים על ידם את ההמון העור.

עבדים היינו לפרעה במצרים, והמרור הוא זכר לעבדות, על שם שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים. העבד, שנפשו היא עבדותית, חייו הם שפלים אבל אינם מרים. לא תוכל הנפש העבדותית להרגיש את היסורים שבשפלות שבעבדות, כי השפלות הזאת הלא מתאימה היא לתכונתו ואפיו, ויוכל להיות לפעמים ג"כ מלא רצון ממנה ולקרא בשביל כך: לא אצא חפשי. אנו אמנם גם בעבדותינו היינו עבדים משועבדים בלחץ תחת ידי מענים, אבל הזוהר של החירות האצילית אשר מצד גזענו הקדוש ממורשת אבות נשיאי אלקים בקרב העמים לא היה יכול להיות כבוי כולו בקרבנו, על כן היו חיי העבדות חיים מרים לנו.

ובכח ירושת קודש זאת הננו מוכנים גם עתה להבחין בין עבדות לחירות, בין מה שהוא מתאים לרוחנו בעצם טהרו ובין מה שהוא חודר אל חיינו מתוך התמדת השיעבודים והגלויות.

ומתוך רוח החירות ההולכת ונוצרת בקרבנו על אדמת הקודש, במקום אשר יש לנו הצדק המלא לחוש בקרבנו את גדולת החירות בטבעיותה העדינה, נקח לנו אומץ להחיות את כל כחותינו לכל שדרותינו. ובחג הקדוש הזה, זמן חירותנו, יופיעו עלינו נהורות החירות בעצם טהרתם, להבדיל בין עבדות לחירות ובין חירות טהורה שהיא חירות של אמת, ובין חירות מזוייפת שחותם העבדות חרות עליה בעומק מהותה. והקול היוצא ממעמקי הלב, מתוך חדות נפש וכמיהת רוח גם יחד, מתוך כל בית ישראל בליל הסדר המרומם "השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין" שהוא נשמע כעת גם אצלנו היושבים על אדמת האומה, קול גדול זה יעורר את הקול הכללי של כל האומה כולה, לכל תפוצותיה, להשיב מתוך מעמקי נפש: השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל! במהרה בימינו אמן.

(על אף שיש חלקים שלא קראתי בעיון אלא ברפרוף.)

ואני גם רואה את הקשר.

לדעתי אמת גדולה מקבילה לחירות, ואמת קטנה מקבילה לחירות מזויפת.

אמת קטנה היא נתינת משקל חסר פרופורציה לעקרונות מסוימים (שהרי האמת היא בעיקר ההבחנה בהיררכיה בין ערכים).

הסתכלות מהסוג הזה משעבדת אותנו לערך מסוים.

זה מאוד מזכיר לי משהו אחר שפעם כתבתי על אמת, והתייחסתי בסוף לקשר שאני רואה בין אמת לחירות.

הנה, מצאתי:

הגיגים על חירות, ריבוי דעות ומה שביניהם. - נוער וגיל ההתבגרות

(ותודה )

לא ניתן להגיב שם מפאת עתיקותו.

אבל זה יפהפה, אין לי מילים בכלל.

ההגדרות המדוייקות שלך, הראייה הבהירה והמפוכחת, הדיוק המרהיב,

את מותירה אותי פעורת פה בכל פעם מחדש.

(זה מרתק לעמת את ההגדרות שלך עם הגדרותיה של ויקיפדיה.

יש בהגדרות הערך העצמאיות שלך כל כך הרבה יופי ובהירות. זאת יכולת נדירה.

[כמו למשל ב'סובלנות - הגישה הסטנדרטית', פה בשרשור, מול רלטיביזם])

הגדרה חדה ונכונה בעיני.