יצא ארוך מאוד, אבל מקווה ששווה את זה.
גם אם לא יקראו, כתבתי כדי לסדר את המחשבות 
2 השרשורים האחרונים גרמו לי לחשוב לא מעט על הנושאים הללו, ועל הקשר ביניהם.
מהי האמת? מה הקריטריון לה? מה עדיף להיות - סובלן או קנאי? פנאט או מכיל?
מהי חירות, מהם שיעבוד וחופש? האם הם בהכרח סותרים?
האם יש קשר בין הנושאים?
הגעתי למסקנה שיש ביניהם קשר מאוד מעניין, ואנסה לבאר אותו לפי הבנתי, עפ"י דברים שלמדתי.
בבואנו לעסוק בנושאים המורכבים הללו, צריך לנתח כל ערך לעומקו, ולאחר מכן להבין את מקומו של כל אחד.
אני כותבת מתוך נקודת מבט מאמינה, ולכן ישנה הסתמכות מוחלטת על התורה ועל חז"ל.
כל הדברים הנכתבים כאן יוצאים מ-2 נקודות הנחה בסיסיות:
*לכל דבר בעולם יש שורש אמת שמחיה אותו. שנאמר: "ואתה מחיה את כולם.." [נחמיה ט', ו'] הדבר המחיה את הכל זה הקב"ה, שהוא האמת המוחלטת. לפיכך בכל דבר חי במציאות יש חלק מן האמת, בין אם גדול בין אם קטן.
מתוך נקודת ההנחה הזאת צריך למצוא את הדבר הטוב שבכל ערך, ועם זאת את המינון והאיזון שלו. שלא יצא מהפרופורציה הנכונה.
*יש אמת אחת, מוחלטת, והיא התורה. "תורת אמת נתן לנו.." היא הדבר היחיד בעולם הזה שמבטא את האמת המוחלטת.
סובלנות - הגישה הסטנדרטית
נקודת הנחה: יש אמת, אבל בגלל חולשה אנושית אנחנו לא מסוגלים לדעת אותה במלואה (ההנחה הזו נובעת מאכזבה משיטות שהתיימרו להציג אמת מוחלטת וכשלו).
מסקנה: צריך לאפשר לכל אחד לומר מה שהוא רוצה, כי בין כה וכה אין דרך לדעת מהי האמת, ומי קובע שדעתי טובה מדעתך?
שורש חיובי: כפי שכתבתי למעלה, בכל דבר יש אמת.
לפיכך, המסקנה הנגזרת היא שאסור לפסול אף דעה או מחשבה, אחרת זו לא תהיה אמת מלאה. יש מקום לכל דבר. הסובלנות מאפשרת לכל אחד לומר את האמת שיש בו, וזהו ייתרונה.
החיסרון והליקוי:
*זו טענה שנובעת מחולשה, ובתוכה מסתתרת גם אלימות מסויימת, למרבה הפלא.
החולשה היא, שבגלל שאדם לא מסוגל לדעת את האמת, הוא מאפשר לאחרים לומר את דעתם. אבל אילו היה יכול לדעת בוודאות, היה כופה את האמת על כולם. מכאן, שהסובלנות המצויה כיום היא לא סובלנות מהותית, אלא סובלנות הנובעת מחולשה.
*הסובלנות מכילה סתירה פנימית: אם אי אפשר לדעת מהי האמת, מניין לנו שהדבר הנכון ביותר הוא להתנהל בסובלנות? הרי גם זוהי אמירה שמחזיקה מעצמה אמת.
הצורך שהסובלנות עונה עליו: להיות אדם רב-גוני. ללמוד אחד מהשני ולהיות יותר עשיר בדעות.
הניסיון מוכיח שהאמת של אדם מסויים בשלב מסויים בחייו היא לא כל האמת, משום שהאמת שבה הוא מחזיק משתנית עם הזמן כתוצאה משינויים והשפעות העוברים עליו.
זוהי הבנה ותחושת קיומית שלא ניתן לאחוז באמת במלואה.
קנאות
נקודת הנחה: יש אמת אחת, וצריך להגיע אליה.
מסקנה: מה שאני רואה כאמת, הוא האמת, וכל האמת.
שורש חיובי: אכן קיימת אמת אחת. כמו כן, אנחנו מחוייבים להגיע אליה.
החיסרון והליקוי: לחשוב שרק אני צודק וכולם טועים זו טיפשות. מאחר ובכל דבר יש אמת, ברגע שפוסלים את האחר, האמת הזו הופכת לחלקית.
הצורך שהקנאות עונה עליו: להחזיק באמת. בכל אחד מאיתנו יש שאיפה מתמדת לאחוז באמת. טבע אנושי.
אם כן הצבענו על החוזקות והחולשות שבכל ערך. עתה ננסה להציע דרך המאחדת את הטוב שבשני הערכים לערך אחד שיענה בצורה מלאה על החסרונות שבכל שיטה.
כלליות
נקודות הנחה: כנזכר בהתחלה. שתי נקודות ההנחה שהצגתי לכל דבריי.
מהי כלליות? מאחר והתורה היא האמת המוחלטת, האבסולוטית, אנחנו קנאים לה. היא ה-אמת, וכל האמת.
השאלה היא - מהי בדיוק התורה?
תשובה: התורה מכילה בתוכה את כל הגוונים, הדעות והערכים שבמציאות. הכל כולל ה-כ-ל כלול בה. לכן בתור התורה מתאפשר ריבוי דעות.
האמירה של הכלליות היא שישנו סולם ערכים חד-משמעי ומוחלט - שהוא התורה. יש ערך שהוא בעל חשיבות גדולה יותר מחברו.
בירור האמת הוא לא האם הערך צודק או לא, אלא מהו מקומו הראוי והאיזון הנכון שלו.
גם לסובלנות וגם לקנאות יש מקום בתורה, והוא מתבטא בכלליות, המאחדת ביניהם.
לסיכום, השיטה היא כזו - אנחנו קנאים לאמת המוחלטת, אבל מבררים אותה מתוך סובלנות לכלל הערכים במציאות.
הקנאות היא הגישה העקרונית לתורה, הסובלנות היא האמצעי דרכו אנחנו מבררים את האמירה של התורה בכל תחום.
חסרונות: אין. ייחודיות הערך - הסובלנות והקנאות משלימות זו את חסרונותיה של זו באופן מושלם.
הקושי שבשיטה: היא מורכבת ודורשת מאמץ מחשבתי. ע"י השיטה הזו אמנם לא נגיע לאמת המוחלטת (לאיזון המושלם בין כל הערכים והדעות) כי זה בלתי אפשרי, אבל נתקרב אליה עוד ועוד.
מ.ש.ל.
הייתרון שבהצגת הדברים כך הוא כפול: גם אפשר לעמוד על הדרך לבירור האמת (ולהגיע לשיטה ברורה), וגם לעשות זאת עפ"י אותה השיטה אותה ביררנו (כפי ששמתם לב, ציינתי בכל דבר את האמת שבו ואת החסרונות שבו).
ועתה נדון בחופש, שיעבוד וחירות. הנושאים הללו, לעניות דעתי, משיקים למה שכתבתי עד עתה.
השיעבוד במהותו הוא הראייה שדבר אחד הוא הכל. באופן לא פרופורציונלי. אדם המשועבד לדוג' לכסף, עלול לזנוח כל ערך חשוב אחר בשל תאוות הבצע שלו. על אף שכסף הוא דבר חשוב, הוא לא הכל. אדם משועבד, לא מסוגל לראות שום דבר מעבר לשיעבוד שלו.
השיעבוד מזכיר בשורשו את הקנאות, הרואה את עצמה כחזות הכל.
החופש מסמל את חוסר הגבולות. אדם שאין אצלו נכון ולא נכון, הוא עושה מה שבראש שלו.
זה משיק לסובלנות. אין אמת מוחלטת, לפיכך "איש הישר בעיניו יעשה".
החירות משיקה לכלליות. היא המאחדת בין השיעבוד לחופש לכדי איזון נכון.
החירות (עפ"י היהדות) סוברת שהתורה היא הכל. "שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" [אבות, ו', ב'].
התורה היא אכן חזות הכל, אך היא כוללת בתוכה את כל הרצונות והשאיפות באופן המדוייק שלהן.
בתוך השיעבוד לתורה מתבטא החופש - משום שכל דבר טוב כבר נמצא בתוכה. אין ערך או שאיפה טובה שלא קיימת בתורה, או שהתורה לא נותנת לה מקום. לכן אין גבול לעומקה ולהכלה של התורה, ואדם שלומד את התורה לעומקה, לא מרגיש שיש צורך שאין עליו מענה.
הדברים שלי מתומצתים ביותר ביחס לנושאים הרחבים כים הללו. אך ניסיתי לתאר בגדול את השורש של כל דבר.
מקווה שהקשר בין נושא האמת לנושא החירות הוא אכן נכון, כי זו סברה אישית שלי, לא שמעתי אותה מאף אחד.
אם יש למישהו השגות או דיוקים על דבריי, אשמח לשמוע.
אני מצרפת פסקה מדהימה של הרב קוק, שדברי כאן מבוססים בעיקר עליה:
"הכלליות אינה סבלנית על פי הצורה החיצונה של הסבלנות, אבל בתוך קנאותה נמצא גרעינה הפנימי של יסוד הסבלנות. הסבלנות החלשה, המחלשת את החיים, באה מתוך גלויי רוח פרטיים שאינם משוקים בטלה של הכלליות, והקנאות הממארת באה מתוך גסות רוח, המביאה לחשוב את גלויי רוח פרטיים שהם עומדים במעלת ההכללה העליונה: מפני שהם רק גלויים פרטיים אינם יכולים להחיות את כל גוני הרוח שחוץ מחוגם, ובצרות עינם ביתר הגלויים שאינם יכולים לכללם אינם כי אם ממעטים את התפשטות החיים וממעטים את דמות גלויי הרוח. אבל ההכללה העליונה נותנת דוקא על ידי מרחבה וודאותה את התכונה העדינה בדיקנות היחוד, המביא את הקנאה המשובחת המולידה את גאונות הרוח, המסירה מדרכה כל רפיון של קטנות פרטית, כל ספק וכל שיתוף, "ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר". ומתוך שהיא כללית, מפני שבתוכה כלול כל, אינה יכולה על פי טבעה להוציא כל דבר משלטונה והכללתה ולכל היא נותנת מקום, אבל בזה היא רק מרבה את הופעות האורה בתוך כל סגנוני החיים וגלויי הרוח, וחפץ הסבלנות היסודי שלה הוא לתן מקום לכל נטיה של אור, של חיים ושל הופעה רוחנית." [אורות, זרעונים, ו' - למלחמת האמונות והדעות]
