פורום נסיונות פעילים (עמוד 7449)

כלומר, הדשא של השני ירוק והכל, אבל להיות בת שנתיים זה לא כיף.

תחשבי על חוסר האונים, ועל הדורסנות של המבוגרים,

על התלותיות המוחלטת בחסדי מי שלא תמיד מספק או לא תמיד בשמחה, על הפגיעות האיומה (בו' דגושה).

גם אני התגעגעתי לערבים ארוכים. ולבקרים וצהריימ'ים.

כלומר, צהריים.

תמיד. זאת מסקנה מנחמת.

אבל לצערי יקח לי זמן.

ואצלי הדודות זה הפוך.

לפחות עכשיו שאני לא בן 17 והם חושבים שאני רוצה להתחתן כבר.

(בתכנון הקרוב מאוד שלי להתחיל כבר מצאתי עליו 2 סדרות שיעורים.)

לא למדתי, קראתי קצת.. תוך כדי הקלדה..

ורק אחותי הגדולה בבית.

מכסחת תדשא

היום זה יום מעצבן.

ואתמול היה לי כיפ כי למדתי עם ציפי והייתי מלאמלא עם יערה

ולמדנו מלא. היה ממש כיף

גם לסוכות יש כרך נפרד.

(ויש אותו גם באינטרנט וגם באפליקציה, כמו כל השאר )

לאנשים כמוני אסור לראות אשמת הכוכבים

כי במקום שזה יעשה את מה שזה עושה לאנשים אחרים

בנו זה רק יפגע ויקפל ויכניס לפחדים

ולמשל לי אסור בכלל לשמוע את השיר של הים ולהבין את הסיפור שמאחוריו

כי כל דבר יקפל במקום להצמיח

ואני רוצה לצמוח מפה

אז למה עושים את זה עדיין

התעלמות מוחלטת ממי שעובר את זה באמת

ולא אכפת לי כבר מכלום

ורק לפעמים אני ממצמצת את העיניים שלי

שרוב הזמן מלאות בדמעות ולוחשת

אני אוהבת אותך

נמאס שאומרים לי שיהיה בסדר 

כי אף אחד ממכם לא חוזה את העתיד שלי

רק לי מותר להסתכל לעצמי בעיניים מידי פעם דרך המראה

ולסנן שאין מצב שזה ייגמר

ויהיה בסדר

ואז אני נשברת

אבל 

אפשר לגלות לכם משו? תודה

אני מסכימה לעצמי לבכות ולהישבר

איזה תגלית מסעירה

אבל פשוט אם אני לא אז הלב הזה מתמלא בנוזל שחור

וכשהוא כמעט מלא עד גדותיו הוא עושה בום כזה

ופשוט הדמעות מוציאות את הכאב בדרך הרבה יותר נוחה

אישה נחמדת שכמוך 

מעניין אותי אם את יודעת כמה כואב עשית לי

ואני קורעת את עצמי להבין אם הייתה כוונה נסתרת מאחורי דברייך

או שסתם זרקת אלי פצצה שכזו

בתקווה שאעשה עם זה דברים 

אבל

אם רצית שאעשה עם זה דברים 

אז אולי תזרקי איזה רמז

אבל עזבי

אני סתם אבודה, נכון?

ואין סיכוי למצוא אותי

השירים שאני שומעת חייבים להיות בעלי משמעות

וזה דפוק כי אז אני מנתחת שיר אחד שבוע שלם

ואז נמאס לי לשמוע אותו

ואז שוב אני מנתחת שיר אחד שבוע שלם

וככה ששואלים אותי מתי יהיה לי זמן 

אז אין לי תשובה

אבל יש לי יופי של תירוץ

יופי תות.

יש שיר אחד בצרפתית שאני נורא אוהבת

אבל לא יודעת צרפתית

אז אין לי מושג על מה הוא מדבר

אז שוב יופי לי!

מחר אני חושבת שאברח למקום הכי שקט שקיים

ויעשה שם קצת רעש

אולי זה ישחרר

ובפסח אני רוצה להיות בירושלים

בחברון

במירון

ובצפת

אבל אני אבלה כנראה את רוב החג במקום שלא כיף לי בו

ויהיה לי די בודד.

אבל נכון זה תלוי בי? נכון

ויהיה לי שמח? כן

למרות שאני לא אוהבת את פסח? למרות!

יופי! |מוחה את הדמעות|

מחר אני יבין ששוב שיקרתי לעצמי

אבל עד מחר יש עוד זמן

ואם אני יכולה לשוט קצת בתוך הים של האופטימיות הדפוקה הזו

אז למה לא?

אה, כי זו בריחה.

היום אני רוצה לברוח, בסדר?

בסדר. רק חבל.

לא נורא. המון דברים חבל

ועכשיו גברת עיניים אבודות

הולכת לחייך. ככה היא לפחות חושבת

וזהו לבינתיים. 

תודה פינגי.

פינגי. אני לא אמיצה בכלל, בכלל

את מדהימה אותי.

אני כ"כ מעריכה אותך.

העניין הוא כזה בדיוק:

רגע הסיום הוא משמעותי כל כך, ולפעמים, עד כדי קיבוע החוויה כולה בתודעה כצורבת ומייסרת.

הרכבת, 111 הקרונות, הרכבת שעצרה.

איני זוכרת אותך, אולי תמונה דלה נעוצה ברישול על לוח ליבי,

אולי ריח הגויאבות שאהב אבא או שקיות הקוסקוס ארוזות בקפדנות, ערימות ערימות,

כמו היית מתכוננת לימי המחסור והקושי אשר יבואו וודאי.

אני עוד אוגרת שפנים מפקקי בירות, אם תרצי,

עוד משחקת משחקים שאסור ושרה אותנו בלחש מתחת לכרית.

אולי בקרון מאה, מאה ושתיים, היתה גברת מצח.

מאד חשוב לי לספר על גברת יהושבע, לשמר את זיכרון עיני השקד שלה.

היא היתה מפציעה מן המיטה כשהיא בשלב ערות זה או אחר,

ומיד פוקחת עליי עיניים.

זוג עיניים ענקיות ורעבתניות, כמו חור שחור, כמו מגנט אינסופי של מילים.

כל מלמול נבלע בהן וגרם להן להיפקח עוד מעט, עוד מעט.

לפעמים התחשק לי למלמל, לספר הכל שעות על שעות רק כדי לפגוש לבסוף איזה גבול פקיחת עיניים,

איזה גבול קימוט מצח, איזה גבול יכולת הכלה.

אה, אין.

כלומר, מעולם לא הצלחתי לפגוש.

....

יש גשם. טכנית הרחוב יבש אבל יש גשם. אני צפופה בין ברק לרעם ופוחדת.

הקירות אולי אטומים מספיק כדי להגן עליי מהרטיבות אבל

לא מספיקים כדי להגן מהרעמים, אלו הזועפים וצועקים וכועסים עליי נורא.

יש לך מקום? אין לך מקום. זאת הבנה שחשוב להבין, כן, בשום מקום,

אין מקום להכל. יש חבילות שאפשר לפרוק מהיד הדואבת ויש שלא. ככה זה.

ומה עוד? אה. הווליום החיצוני מגביר את הווליום הפנימי.

וגם, תכף, תכף אמצא את אומדן הזמן המדוייק של המילה תכף.

(התהייה היא למה לכתוב, בכלל, למה בלמד שוואית זה טוב, התמלול האינסופי הזה.)

באלי להגיב. אבל אין לי מילים.

יהושבע זה קשור ליהושמונה?

התבלבלתי לגמריי.

וחוצמזה כשאת כותבת את רוצה שיבינו או שלא?

|מבולבל|

[ולמה לכתוב? כדי שאני אכנס לפה בכמעט ארבע בלילה ואקבל ממך ד"ש]

אה!

אם יהיה לך כח לקרוא יש לי סיפור שכתבתי פעם שמסביר את זה נורא טוב

כמה טוב שאני לא צריכה בכלל, שום מילים, כדי להרגיש אותך.

אני לא חושבת כשאני כותבת, מסתורי או חד משמעי, הכל נשפך ממני כמות שהוא.

אבל מה משנה הסיטואציה, הרי כשקוראים, תמיד את הרוח גם אם לא המילים - אפשר להבין היטב.

[תודה]

(לא, לא מהאקדמאיים שלי)

שהיתה בו זקנה בדיור מוגן שבדירה שלה היה גומי מתוח בין כסאות, ובובת ברבי על המדף ומלא משחקים מפוזרים כאילו הרגע ישהו שיחק בהם.

והיא היתה ערירית. אבל גם חיה כמו ילדה.

מזל טוב באיחור על היומולדת