פורום נסיונות פעילים (עמוד 7561)

I'm looking forward for it

4 חודשים בערך לא הייתי פה.
פוף שוב.

והגחתי ממש ליממה אחת בלבד ושוב אנוכי כנראה תעלם. אולי עד סופשנה בערך.

אבל שתדעו שטוב לי.. תמיד

זהו חצי שנה מהנה ושמחה

בס"ד

אבל אי אפשר.
וזה לא משנה למה.

בכל אופן, רק אניח את זה כאן.

"הו דון קישוט
תתעורר למעני
כך או כך תישאר
האביר שלי.."

(ומי שלא מכיר- עכשיו ליוטיוב. "דון קישוט".)

פיתום נהיה לי פחד ללמד, ליתר דיוק פחד שיצפו בי מלמדת,
מדפית חדשה שאינלי מושג מה הקריטריונים שלה..

נתתי לעצמי קצת מנוחה

עשיתי דברים כיפים/מועילים שאינם לימודים

הידד

 

תודה ה' על הכל!! 

ולצאת ולצלם תעולם מהזווית שלי.הוא יפה.

ערב אחרי ערב לקרוא בהיסטוריית השיחות כאן,

ולהתענג.

בערך..תלוי מה.

השעה 12 בלילה
ואני כבר במיטה!
באולפנה!
מקולחת!
מפוג'מת!
בחדר חשוך ושקט וחביב!
תודה, תודה |משתחווה עמוקות|
וואו, באמת לא הייתם צריכים |מוחה דמעות אושר|

התקווה מתגנבת לתוך לבי.
העוצמות מחלחלות אט אט ללבי.
השמחה מזדנבת אחרי הכעסים, אך היא שם.
האושר הבלתי צפוי,
המתכון לעוגת שוקולד ביתית,
הפנים החייכניות המוכרות,
ריח הכרמים הנישא באוויר,
טיפות גשם הנקוות על החלון,
החום הנעים שפושט באיברי הכאובים,
התמימות המתוקה של תינוק,
החיוך הקטנטן המצבצבץ מבין שפתיו החתומות,
וצחוקך הנוגה המתגלגל במסדרונות האפלים שהוארו בקסמך.
הטלוויזיה הרועשת כמו רומזת על אות חיים, על תקווה, על עתיד ועל שמחה.
הכאב רק מתגבר עם הזמן, לא שוכך. אבל ממשיכים.
ושקט פה מדי.
העצבות פתאום משתלטת והכאב תופס את מקום השמחה בשתלטנות.
והמציאות קשה לפתע. כל כך קשה.
והצעקות שלה, מהבנין הסמוך, מהמסדרונות ששוב הצער מעפיל עליהם והם נחשכים, גורמות ללבי להתכווץ.
רגע מואר, ואחריו רגע חשוך.
ואין לדעת מתי זה יפציע.
איני יודעת מתי הזכרונות יהממו אותי ויפתיעו.
מתי אזכר בו.
בשפמו הג'ינג'י שנהגנו ללהג עליו, בחיוכו חושף השיניים והרחב, בלבו הגדול והמכיל שכל כך אהב, ואהב לתת.
בחולצותיו הבלויות ובכאביו שאינם נמוגו לעולם, וכעת הם כאביי.
במכנסיו החדשות שנקנו לפני זמן קצר, אך הוא כבר הספיק לקרוע אותן במירוץ האינסופי בו הוא רץ.
באהבותיו הישנות.
הוא זוכר אותי. אי שם בשמיים הכחולים הסוערים.
ואני אותו. וזה כואב.
כל כך כואב, שלפעמים אני רוצה קצת לגעת בקצה הכאב האפור כדי לשים לזה סוף.
לכלות את הכאב עד כלות הנפש.
להרוג את החיידקים ולהשמיד את השנאה והאטימות.
עברת טראומה, הם אומרים. חוויה קשה.
להג וקלס.
זלזול.
לבן של עיניים.
אני מסתכלת לך בתוך העיניים. ורוצה שתבטיח.
שתבטיח לנצח.
שאתה לא הולך.
אתה לא הולך.
לא. בבקשה.
מיתרי לבי הקרועים מתחננים.
אל תלך.
אני צריכה אותך לידי, אני צריכה שתנחם אותי.
אני צריכה שתצבוט בלחיי ותבטיח שעוד יהיה טוב.
אני צריכה שתעודד אותי ושתמשיך לריב איתי על משחקי מילים.
אני צריכה שתגיע הביתה, ואני ארוץ לזרועותייך החסונות.
עכשיו אני צריכה אותך.
אל תלך.
השמיים שזכו לקבלך לחיקם הקריר זקוקים לך.
הלכת.
למה הלכת?
למה.
אתה הלכת. פשוט הלכת.
השארתני להתנחם לבד, למצוא נחמה בכל פיסת אדמה ובכל עצב למצוא את שביב השמחה.
אני מנסה.
כל כך קשה.
רק עכשיו עיכלתי שהלכת.
לתמיד.
לנצח.
ואני לבד. שוב.
בבקשה. אל תלך.
תחזור.
אני צריכה אותך.

בס"ד

 

תדעו לכם כולם כולם שמשה המכונה אדמין הוא פשוט מלך

|מאושר|

 

חזרתי להיות פשוטת עם כראוי לי

|מלא רווחה|

%אני טיפונת יעילה,

%טוב שהקב"ה ברא קוצים עגולים וגדולים,

%אחותי מתוקה, וגם השניה וגם השלישית.

%עייפות חוגגת,

%הלוואי שלא הייתי מוסרת מחר, אני כמעט רובוט.

%לודעת מה יפגע יותר?

%רק צרות,

%רשימה של איזה טוב ה לפעמים ממש קשה לכתיבה

%בגללן

%היא מרגיזה אותי ואין סיבה

%נראלי מחר היא לא תרצה לפגושאותי

הספק וההמתנה לבלתי ידוע.

אפילו אם בסוף לא יגיע מה ואיך שציפיתי.

די. שיגיע כבר

אני לא יודעת מה זה..אז חשבתי ללמוד על זה..יש לכם חומר להמליץ לי?

אני ריקנית מידי.
בכלל לא מבינה מה אנשים מוצאים בי.
זה ריק.פשוט ריק.
לא מבינה למה מדברים איתי.
לא מבינה למה היא מדברת איתי.
לא מבינה למה אני חשובה לה ולו ולהם.
לא מבינה למה אני, אני. לורוצה את זה.
לא מבינה מה רוצים ממני.
לא מבינה למה נולדתי.
לא מבינה למה אני פה.
לא מבינה למה אוהבים אותי.
לא מבינה מה אני.מה התכלית שלי. (אם יש בכלל)
לא מבינה כלום כלום כלום כלום.


פשוט ללכת.

אני חדשה פה, ולא הבנתי את הקטע של הפורום הזה... מישהו יכול להסביר?

תודה רבה