התקווה מתגנבת לתוך לבי.
העוצמות מחלחלות אט אט ללבי.
השמחה מזדנבת אחרי הכעסים, אך היא שם.
האושר הבלתי צפוי,
המתכון לעוגת שוקולד ביתית,
הפנים החייכניות המוכרות,
ריח הכרמים הנישא באוויר,
טיפות גשם הנקוות על החלון,
החום הנעים שפושט באיברי הכאובים,
התמימות המתוקה של תינוק,
החיוך הקטנטן המצבצבץ מבין שפתיו החתומות,
וצחוקך הנוגה המתגלגל במסדרונות האפלים שהוארו בקסמך.
הטלוויזיה הרועשת כמו רומזת על אות חיים, על תקווה, על עתיד ועל שמחה.
הכאב רק מתגבר עם הזמן, לא שוכך. אבל ממשיכים.
ושקט פה מדי.
העצבות פתאום משתלטת והכאב תופס את מקום השמחה בשתלטנות.
והמציאות קשה לפתע. כל כך קשה.
והצעקות שלה, מהבנין הסמוך, מהמסדרונות ששוב הצער מעפיל עליהם והם נחשכים, גורמות ללבי להתכווץ.
רגע מואר, ואחריו רגע חשוך.
ואין לדעת מתי זה יפציע.
איני יודעת מתי הזכרונות יהממו אותי ויפתיעו.
מתי אזכר בו.
בשפמו הג'ינג'י שנהגנו ללהג עליו, בחיוכו חושף השיניים והרחב, בלבו הגדול והמכיל שכל כך אהב, ואהב לתת.
בחולצותיו הבלויות ובכאביו שאינם נמוגו לעולם, וכעת הם כאביי.
במכנסיו החדשות שנקנו לפני זמן קצר, אך הוא כבר הספיק לקרוע אותן במירוץ האינסופי בו הוא רץ.
באהבותיו הישנות.
הוא זוכר אותי. אי שם בשמיים הכחולים הסוערים.
ואני אותו. וזה כואב.
כל כך כואב, שלפעמים אני רוצה קצת לגעת בקצה הכאב האפור כדי לשים לזה סוף.
לכלות את הכאב עד כלות הנפש.
להרוג את החיידקים ולהשמיד את השנאה והאטימות.
עברת טראומה, הם אומרים. חוויה קשה.
להג וקלס.
זלזול.
לבן של עיניים.
אני מסתכלת לך בתוך העיניים. ורוצה שתבטיח.
שתבטיח לנצח.
שאתה לא הולך.
אתה לא הולך.
לא. בבקשה.
מיתרי לבי הקרועים מתחננים.
אל תלך.
אני צריכה אותך לידי, אני צריכה שתנחם אותי.
אני צריכה שתצבוט בלחיי ותבטיח שעוד יהיה טוב.
אני צריכה שתעודד אותי ושתמשיך לריב איתי על משחקי מילים.
אני צריכה שתגיע הביתה, ואני ארוץ לזרועותייך החסונות.
עכשיו אני צריכה אותך.
אל תלך.
השמיים שזכו לקבלך לחיקם הקריר זקוקים לך.
הלכת.
למה הלכת?
למה.
אתה הלכת. פשוט הלכת.
השארתני להתנחם לבד, למצוא נחמה בכל פיסת אדמה ובכל עצב למצוא את שביב השמחה.
אני מנסה.
כל כך קשה.
רק עכשיו עיכלתי שהלכת.
לתמיד.
לנצח.
ואני לבד. שוב.
בבקשה. אל תלך.
תחזור.
אני צריכה אותך.
העוצמות מחלחלות אט אט ללבי.
השמחה מזדנבת אחרי הכעסים, אך היא שם.
האושר הבלתי צפוי,
המתכון לעוגת שוקולד ביתית,
הפנים החייכניות המוכרות,
ריח הכרמים הנישא באוויר,
טיפות גשם הנקוות על החלון,
החום הנעים שפושט באיברי הכאובים,
התמימות המתוקה של תינוק,
החיוך הקטנטן המצבצבץ מבין שפתיו החתומות,
וצחוקך הנוגה המתגלגל במסדרונות האפלים שהוארו בקסמך.
הטלוויזיה הרועשת כמו רומזת על אות חיים, על תקווה, על עתיד ועל שמחה.
הכאב רק מתגבר עם הזמן, לא שוכך. אבל ממשיכים.
ושקט פה מדי.
העצבות פתאום משתלטת והכאב תופס את מקום השמחה בשתלטנות.
והמציאות קשה לפתע. כל כך קשה.
והצעקות שלה, מהבנין הסמוך, מהמסדרונות ששוב הצער מעפיל עליהם והם נחשכים, גורמות ללבי להתכווץ.
רגע מואר, ואחריו רגע חשוך.
ואין לדעת מתי זה יפציע.
איני יודעת מתי הזכרונות יהממו אותי ויפתיעו.
מתי אזכר בו.
בשפמו הג'ינג'י שנהגנו ללהג עליו, בחיוכו חושף השיניים והרחב, בלבו הגדול והמכיל שכל כך אהב, ואהב לתת.
בחולצותיו הבלויות ובכאביו שאינם נמוגו לעולם, וכעת הם כאביי.
במכנסיו החדשות שנקנו לפני זמן קצר, אך הוא כבר הספיק לקרוע אותן במירוץ האינסופי בו הוא רץ.
באהבותיו הישנות.
הוא זוכר אותי. אי שם בשמיים הכחולים הסוערים.
ואני אותו. וזה כואב.
כל כך כואב, שלפעמים אני רוצה קצת לגעת בקצה הכאב האפור כדי לשים לזה סוף.
לכלות את הכאב עד כלות הנפש.
להרוג את החיידקים ולהשמיד את השנאה והאטימות.
עברת טראומה, הם אומרים. חוויה קשה.
להג וקלס.
זלזול.
לבן של עיניים.
אני מסתכלת לך בתוך העיניים. ורוצה שתבטיח.
שתבטיח לנצח.
שאתה לא הולך.
אתה לא הולך.
לא. בבקשה.
מיתרי לבי הקרועים מתחננים.
אל תלך.
אני צריכה אותך לידי, אני צריכה שתנחם אותי.
אני צריכה שתצבוט בלחיי ותבטיח שעוד יהיה טוב.
אני צריכה שתעודד אותי ושתמשיך לריב איתי על משחקי מילים.
אני צריכה שתגיע הביתה, ואני ארוץ לזרועותייך החסונות.
עכשיו אני צריכה אותך.
אל תלך.
השמיים שזכו לקבלך לחיקם הקריר זקוקים לך.
הלכת.
למה הלכת?
למה.
אתה הלכת. פשוט הלכת.
השארתני להתנחם לבד, למצוא נחמה בכל פיסת אדמה ובכל עצב למצוא את שביב השמחה.
אני מנסה.
כל כך קשה.
רק עכשיו עיכלתי שהלכת.
לתמיד.
לנצח.
ואני לבד. שוב.
בבקשה. אל תלך.
תחזור.
אני צריכה אותך.
)
..