זה פעם ראשונה שלכם? יש סיסמא שצריך להכניס, תסכלו באתר יכול להיות ששולחים בסמס (לא זוכרת מה היה שנה שעברה בדיוק)
ואז למטה יש אפשרות של בגרויות. תלחצו

שימו לב שזה לא משוקלל עם הערכה חלופית, כתוב רק ציון סופי בבגרות ועצמה ואת הציון עם המגן (כתוב בגדול. אם תלחצו על על ציון תוכלו לראות כמה קיבלתם ללא המגן)
זהו בערך
הצלחות

שאלתי אותו אם הוא רוצה לדעת איך נכנסים לאתר
כבר ביקרתי בו כמה וכמה פעמים

שיגיד לי

חחח

 

בהצלחה!

פורים התשע"ח.

לְכִי אֶל הַמֶּלֶךְ,
עִם כָּל מָה שֶׁדָּבַק בְּעוֹרֵךְ,
יַתְמוּת, וּשְׁמָנִים, תַּמְרוּקִים וּבְכִי
חֲלוֹמוֹת, נְבוּאוֹת, אֵימָה.
לְכִי.
שְׁלוֹשִׁים יָמִים שֶׁל שְׁתִיקָה,
אַתְּ רוֹצָה לְהַחְרִישׁ.
וּמִי יוֹדֵעַ,
הִגַּעְתָּ לְמַלְכוּת
לְעֵת כָּזֹאת,
וְאַתְּ כָּזֹאת,
מְדַמָּה בְּנַפְשְׁךָ לְהִמָּלֵט,
מַמְתִּינָה,
לְכִי,
אַתְּ מַלְכָּה.
טוֹב הֱיוֹתְךָ אוֹבֶדֶת זְקוּפָה
מִשִּׁפְחַת רַעַד שְׁפוּפָה.

"ואני, לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום..
וכאשר אבדתי, אבדתי.." (מגילת אסתר, פרק ד)

וזה המהות של עמלק וכו

@שעות של אמת.
@קפיץ-
@קיבוצניקית
@בתוך בני ישראל
@יעל
@רגע שלם
@גלים.
@חינוך כושל

-מחיצה-

@סביון
@געגוע..
@והיו לאחדים
@חולות
@תכלית הכוסף
@נחמיה17

פואמה מאת אסתר קמרון.

(אסתר קמרון נולדה ב-1941 בניו יורק ולמדה באוניברסיטת ברקלי, שם התחילה לכתוב דיסרטציה על פאול צלאן והתוודעה לכתביהם של מרטין בובר וגרשם שלום על החסידות והקבלה. בקיץ 1969 ריאיינה את צלאן בביתו בפאריס, וכשנודע לה על התאבדותו פרשה מהוראה באוניברסיטה. היא החלה לפתח חיים המושתתים על חזון של תיקון העולם באמצעות השירה. ב-1972 החלה בלימודי עברית ושבע שנים אחר כך התגיירה ועלתה לישראל, למדה באולפנה וכתבה ספר זיכרונות בשם "צ: ניתוח עצמי של גולם". "צ" הוא כינוי קבוע בכתיבתה למשורר פאול צלאן)

סִפּוּר שֶׁל פּוּרִים אֲסַפֵּר לָכֶם
בְּעֶזְרַת ה'. הַאִם הוּא יִשָּׁמַע?
עוֹלֶה עַל דַּעְתִּי זִכָּרוֹן רָחוֹק:
לְנֹכַח "סוֹרְדֶלוֹ", פְּרִי עֵטוֹ שֶׁל בְּרָאוּנִינג,
— הוּא הָיָה מִגְּדוֹלֵי הַמְשׁוֹרְרִים
הַוִּיקְטוֹרִיָנִים — הִתְבַּטֵּא עֲמִיתֹו
אַלְפְרֶד לוֹרְד טֶנִיסֹון: "בְּאוֹתָהּ פּוֹאֶמָה
הֵבַנְתִּי שְׁתֵּי שׁוּרוֹת: הָרִאשׁוֹנָה —
'מִי שֶׁיִּרְצֶה יִשְׁמַע אֶת סִפּוּרוֹ שֶׁל סוֹרְדֶלוֹ'
וְהָאַחֲרוֹנָה, 'מִי שֶׁרָצָה, שָׁמַע אֶת סִפּוּרוֹ שֶׁל סוֹרְדֶלוֹ' —
— וּשְׁנֵי הַמִּשְׁפָּטִים הַלָּלוּ שְׁקָרִים הֵם".
בְּפִי סִפּוּר, וְאֵינֶנִּי בְּטוּחָה,
אִם מִי שֶׁיִּרְצֶה לִשְׁמֹעַ אָמְנָם יִשְׁמַע
סִפּוּר שֶׁהוּא נָכְרִי, זָר וּמוּזָר.
אַךְ אִם לֹא בְּפוּרִים, אָז אֵימָתַי?
הֲלֹא הַשֵּׁם אֶסְתֵּר, שֶׁנָחַת עָלַי
הוּא שֵׁם נָכְרִי, שֵׁם אֱלִילִי בְּעֶצֶם
(וְהוּא הַדִּין, אֲגַב, בַּשֵּׁם מָרְדְּכַי).
אוֹתוֹ שֵׁם שֶׁהִסְתִּיר אֶת זֵהוּתָהּ
הַיְהוּדִית, נַעֲשָׂה שְׁמִי בְּיִשְׂרָאֵל,
— בְּדֶרֶךְ כְּפוּלָה, כְּפִי שֶׁאֲסַפֵּר —
אַךְ בַּנֵּכָר קָּרְאוּ לִי בִּי. בְּעִבְרִית
יֵשׁ לַהֲבָרָה הַזֹּאת מַשְׁמָעוּת
שֶׁל הַפְצָרָה. אַךְ בְּאַנְגְּלִית הִיא נִשְׁמַעַת
כְּמוֹ צִוּוּי שֶׁל הַפֹּעַל "לִהְיוֹת"
וְגַם כְּמוֹ "דְּבוֹרָה". זֶה קִצּוּר
שֶׁל הַשֵּׁם "בֵּיאַטְרִיס" — שֵׁם אֲלִילִה
שֶׁפֻּלְחָנָהּ הָיָה כְּתִיבַת שִׁירָה —
הִיא עוֹמֶדֶת בְּמֶרְכַּז הַ"קוֹמֶדְיָה הָאֱלֹקִית",
פּוֹאֶמָה, הַדּוֹמָה לְהַר גָּבֹהַּ
מִמֶּנּוּ הִשְׁתַּפְּכוּ מַיֳם רַבִּים
לְהַשְׁקוֹת אֶת כָּל הַכִּכָּר שֶׁל הַסִּפְרוּת
הַמַּעֲרָבִית. וּבְתוֹךְ הַפּוֹאֶמָה, אוֹתָהּ בֵּיאַטְרִיס —
שֵׁם הַנִּגְזָר מִשֹּרֶשׁ הַמִּּלָּה
שֶׁבָּהּ הֵם תִּרְגְּמוּ אֶת הַמּוּשָׂג "אַשְׁרֵי" —
אֲהוּבָתוֹ הַמְּנוֹחָה שֶׁל דַּנְטֶה,
הַיּוֹרֶדֶת מִן עוֹלַם הָאֱמֶת לְהַרְאוֹת לוֹ
אֶת דֶּרֶךְ הַמּוֹצָא מִן הַיַּעַר הָאָפֵל
וְאֶת סֵדֶר הָעוֹלָמוֹת עַל פִּי הָרָצוֹן
הָאֱלֹקִי — הִיא מַשֶּׁהוּ כְּמוֹ
הִתְגַּלְּמוּת שֶׁל בִּינָה וְ/אוֹ מַלְכוּת,
אוֹ הִתְגַּלְּמוּת שֶׁל רוּחַ הַכֻּלִּיּוּת
הַנּוֹכַחַת בַּפּוֹאֶמָה הַגְּדוֹלָה
כְּמוֹ בִּזְעִיר הַשִּׁירִים הָאֲמִּתִּיִים.

(...)

חִפַּשְׂתִּי אוֹר וּמְתִיקוּת בַּשִּׁירִים
שֶׁנִּכְתְּבוּ בְּדוֹרִי וְלֹא מָצָאתִי
עַד שֶׁפָּגַע בִּי מְשׂוֹרֵר יְהוּדִי
שֶׁהִתְחַפֵּשׂ לִפְּרוֹפֶסוֹר לְסִפְרוּת
גֶּרְמָנִית, מֻמְחֶה לְקַפְקָא, הַיְינְץ פוֹלִיצֶר
זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה. הוּא תָּהָה מַה לַעֲשׂוֹת
עִם סְטוּדֶנְטִית אוֹבֶדֶת עֵצוֹת וּבַסּוֹף קָבַע:
"אַתְּ חַיֶבֶת לִכְתֹּב עַל פָּאוּל צֶלָן".
("צֶלָן" בְּצָרְפַתִּית נִשְׁמַע כְּמוֹ: מַסְתִּיר).
הוּא הָיָה אָז עוֹד חַי. הָיִיתִי יְכוֹלָה
אוּלַי לְהַכִּיר אוֹתוֹ, הֲרֵי הַפְּרוֹפֶסוֹר
שֶׁלִּי הִכִּיר אוֹתוֹ קְצַת, וְשָהִיתִי שָׁנָה
בְּאֵירוֹפָּה, עִם מִלְגָּה שֶׁהֻעַנְקָה לִי
עַל מְנַת שֶׁאֶגְמֹר אֶת הַדּוֹקְטוֹרָט. הָיִיתִי
יְכוֹלָה לְרַאְיֵן אוֹתוֹ וְלִכְתֹּב עָלָיו סֵפֶר
כְּפִי שֶׁעָשְׂתָה חוֹקֶרֶת גֶּרְמַנִּית אַחַת
בְּאוֹתָן שָׁנִים. אֲבָל הִתְבַּיַּשְׁתִּי, אוֹ לְיֶתֶר דִּיּוּק
פָּחַדְתִּי מִמֶּנּוּ פַּחַד מָוֶת.
שִׁירָיו הִקְסִימוּ אוֹתִי, פְּשׁוּטוֹ כְּמַשְׁמָעוֹ,
וְהִקְפִּיאוּ אֶת מַחְשְׁבוֹתַי. רַק לִקְרַאת סוֹף
אוֹתָהּ הַשָּׁנָה כָּתַבְתִּי אֵלָיו, וּבַדֶּרֶךְ
חֲזָרָה לְאַמֶרִיקָה עָצַרְתִּי
בְּפָּרִיז וְשָׁם נִפְגַּשְׁנוּ. כַּמָּה שָׁעוֹת
שֶׁל אֵלֶם, גִּמְגּוּמִים, דְּבָרִים שֶׁהִתְקָרְבוּ
וְשׁוּב נִרְתְּעוּ. בְּרֶגַע מְסֻיָּם
הוּא אָמַר שֶׁבְּפָּרִיס נַעֲשָׂה תַּרְגּוּם
רוּסִי שֶׁל דַּנְטֶה וְהוּא יִכְתֹּב לִי אֶת הַכּוֹתֶרֶת
וְכָתַב עַל דַּף נְיָר שֶׁהָיָה לִי אָז
וָאַחַר כַּךְ נֶעֱלַם: בּוֹזֶ'סְטְבֶנָיָה
טְרָגֶדְיָה — טְרָגֶדְיָה אֱלֹקִית.

(...)

עַד שֶׁהוּא סִמֵּן לַמֶּלְצָר — יָשַׁבְנוּ עַל יַד
שֻׁלְחַן בֵּית קָפֶה — וְהַזְּמָן הִתְחִיל מֵחָדָשׁ לָלֶכֶת,
אֲנַחְנוּ קַמְנוּ, הִמְשַׁכְנוּ בְּטִיּוּלֵנוּ
בָּרֹבַע הַלָּטִינִי, וְשׂוֹחַחְנוּ כְּמוֹ קֹדֶם.
הוּא רַק שָׁאַל "הַאִם רָאִית" וְאָמַרְתִּי "כֵּן,
רָאִיתִי" וְכָל הֲבָרָה לֹא יָכֹלְתִּי לְהוֹסִיף.
וּבְמֶשֶׁך שְׁמוֹנַת הֶחֳדָשִׁים
וָחֵצִי, שֶׁבָּהֶם הוּא הִמְשִׁיךְ לִחְיוֹת,
לֹא מָצָאתִי מַה לִכְתֹּב לוֹ. לֹא מִכְתָּבִים.
שִׁירִים כָּתַבְתִּי, וְלֹא פֵּרַשְׁתִּי אוֹתָם,
וְאֵין צֹרֶךְ לוֹמַר שֶׁלֹּא שָׁלַחְתִּי.
אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לַעֲנוֹת
כִּי יָדַעְתִּי שֶׁאֵינֶנִּי זֹאת אֵלֶיהָ הוּא קָרָא,
לֹא הִתְגַּלְּמוּת שֶׁל אִמָּא־בִּינָה־מַלְכוּת
שֶׁתֵּדַע אֵיךְ לְהוֹצִיא אֶת הָאֱנוֹשׁוּת
מִן הַיַּעַר הָאָפֵל, אֶלָּא סְתָם אִשָּׁה אוֹבֶדֶת בַּיַּעַר
גַּם הִיא. מֵאִידָךְ אִם אֹמַר: אֲנִי לֹא זֹאת,
הָיִיתִי לוֹקַחַת מִמֶּנּוּ מִין תִּקְוָה
קְלוּשָׁה, הַקְּשׁוּרָה בְּאוֹתָהּ "דְּמוּת
נָשִׁית מִסְתּוֹרִית הֶעוֹבֶרֶת בְּכָל שִׁירָיו"
כִּלְשׁוֹנָהּ שֶׁל אוֹתָהּ חוֹקֶרֶת גֶּרְמָנִית
שֶׁשׂוֹחֲחָה אִתּוֹ, כְּשָׁנָה לְפָנַי.
כָּךְ נִשְׁאֲרָה לוֹ הַתִּקְוָה שֶׁאֶתְעוֹרֵר
אַחֲרֵי מוֹתוֹ, כַּנִּרְמָז בְּכַמָּה שִׁירִים.
לוּ הָיִיתִי מִי שֶׁאֲנִי כַּיּוֹם, הָיִיתִי אוֹמֶרֶת:
הַפְסֵק לְשַׁחֵק טְרָגֶדְיָה. אַל תַּקְרִיב
עַצְמְךָ עַל מִזְבַּח אוֹתָהּ עֲבוֹדָה זָרָה
הַנִּקְרֵאת אֳמָנוּת! רֵד מִן הַבָּמָה, לֵךְ
לְעַמְךָ וּלְאַרְצְךָ! מַה אַתָּה חוֹשֵׁב
שֶׁאִשָּׁה תִּמְהוֹנִית, בּוֹדֵדָה, נָכְרִיָּה, תּוּכַל
לַעֲשׂוֹת לְבַד בָּעוֹלָם?! הִתְעוֹרֵר אַתָּה!
אֲבָל אָז לֹא הָיִיתִי זוֹ שֶׁהָיְתָה אוּלַי
מְסֻגֶּלֶת לְהַגִּיד דְּבָרִים כָּאֵלֶה.
(הַיּוֹם, לוּ הָיִיתִי אֵם, הָיִיתִי אֵם
לִבְנֵי אָדָם בַּגִּיל שֶׁהוּא הָיָה בּוֹ אָז.)
וְעוֹד דָּבָר נוֹסָף: הַמֶּחְקָר הָרִאשׁוֹן
שֶׁקָּרָאתִי עָלָיו, צִטֵּט פִּתְגָּם:
"אוֹר הַיּוֹם יִמְחַק מִלַּת הַלַּיְלָה".
שִׁירֵי צֶלַן הָיוּ מִלַּת הַלַּיְלָה,
מִי יוֹדֵעַ אִם אֵי־פַּעַם הָיָה אֶפְשָׁרִי
לַחֲזֹר עַל אוֹתָהּ מִלָּה בְּאוֹר הַיּוֹם, כְּפִי
שֶׁאֲנִי מְנַסָּה לַחֲזֹר עֲלֶיהָ, עַכְשָׁו.
וּבְכֵן, שָׁתַקְתִּי גַּם בִּפְנֵי עַצְמִי
בְּמֶשֶׁךְ שָׁנָה אַחֲרֵי מוֹתוֹ, וְאָז נִכְנַסְתִּי
לְמַצָּב שֶׁבּוֹ סוֹף סוֹף הֵעַזְתִּי לָדַעַת
מַה שֶׁלֹּא בְּמוּדַע כְּבר מֵזְּמָן פִּעֲנַחְתִּי:
אֶת הָרְמָזִים הַמְתֻחְכָּמִים,
הַזְּרוּעִים פֹּה וָשָׁם בְּשִׁירָתוֹ,
לְאוֹתָהּ הֲבָרָה רַב־מַשְמָעוּתִית,
קִצּוּר שֶׁל שְׁמָהּ שֶׁל אוֹתָהּ אֲדוֹנִית
בְּשָׂפָה לֹא לוֹ — אֲבָל אַנְגְּלִית הוּא הֵבִין.
נִזְכַּרְתִּי גַּם בַּדְּבָרִים שֶׁאֲנִי כָּתַבְתִּי
בְּטֶרֶם שְׁמוֹ נוֹדַע לִי, אַךְ לִבִּי
נִחֵשׁ שֶׁהוּא יֶשְׁנוֹ, אֵי־שָׁם בָּעוֹלָם.
הֶאֱמַנְתִּי, שֶׁהִרְגַּשְׁנוּ זֶה בַּזּוֹ.
הֶאֱמַנְתִּי שֶׁאֲנִי זוֹ, שֶׁשִּׁירָיו
קָרְאוּ אֵלֶיהָ — וְעַתָּה אוּכַל
לְתַקֵּן אֶת הָעוֹלָם — וְכַמּוּבָן
שֶׁהִתְנַהַגְתִּי כִּמְטֹרֶפֶת, וְטִפְּלוּ בִּי
וְשִׁכְנְעוּ אוֹתִי שֶׁזּוֹ פַנְטָזְיָה שֶׁלִּי.
הִתְבַּיַּשְׁתִּי וְקִבַּלְתִּי אֶת דַּעְתָּם.
אלָּא שֶׁאָז נִרְאוּ לִי הַחַיִּים
תְּפֵלִים וְחַסְרֵי פֵּשֶׁר.
הִתְאוֹשַׁשְׁתִּי
לְאַט לְאַט וְחָזַרְתִּי לָעִנְיָן
בְּרֹאשׁ צָלוּל יוֹתֵר. חָשַׁבְתִּי: בֵּין טֵרוּף
וּשְׁפִיּוּת תְּפֵלָה יֵשׁ אֶפְשָּׁרוּת שְׁלִישִׁית:
לֹא לְהַשְׁלוֹת אֶת עַצְמִי. לֹא לַחֲשֹׁב
לְעַצְמִי כִּי אֲנִי מִי יוֹדֵעַ מָה
אֲבָל לְנַסּוֹת לְשַׂחֵק אֶת הַתַּפְקִיד
שֶׁל אוֹתָהּ דְּמוּת עַל בָּמַת הָעוֹלָם הַזֶּה:
לְנַסּוֹת לַחֲשֹׁב מַה הִיא הָיְתָה חוֹשֶׁבֶת,
לְנַסּוֹת לוֹמַר מַה שֶׁהִיא הָיְתָה אוֹמֶרֶת,
הַבִּינָה הָאֱלֹקִית, לוּ הָיְתָה לוֹבֶשֶׁת
בָּשָׂר וַדָּם וּמוֹפִיעָה בִּזְמָנֵנוּ.
הֵבַנְתִּי שֶׁבַּתַּפְקִיד אֶהְיֶה רַק מַה שֶׁיֵּשׁ.
זֶה יִהְיֶה מַצְחִיק — שֶׁיִּהְיֶה מַצְחִיק. אוּלַי
יִהְיֶה בְּכָל זֹאת טַעַם בַּנִּסָּיוֹן
לָתֵּת מַשְׁמָעוּת כָּלְשֶׁהִי לְמִלַּת הַשִּׁיר.
— עַשְׂרוֹת שָׁנִים אַחַר כָּךְ שָׁמַעְתִּי שִׁעוּר עַל פּוּרִים
שֶׁל הָרַב גִּינְזְבּוּרְג, שֶׁבְּחַג הַפּוּרִים רָאָה
רֶמֶז לִיכָלְתֵּנוּ לִבְחֹר מִי נִהְיֶה
כְּפִי שֶׁבּוֹחֲרִים בְּתַחְפֹּשֶת, הוֹדוֹת לְכֹחַ
הָרָצוֹן הַנּוֹבֵעַ מִסְּפִירַת הַכֶּתֶר.
כַּמּוּבָן שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי כְּלָל אֵיךְ וְאֵיפֹה
לְהַתְחִיל. עָשִׂיתִי מַה שֶׁהֵבַנְתִּי
וּמִדֵי פַּעַם קִבַּלְתִּי קְצַת הַדְרָכָה.
בְּסּוֹף סֵפֶר מַאֲמָרִים עַל צֶלָן
רָאִיתִי פִּרְסֹמֶת לְסֵפֶר על הַמְּגִלָּה
(פְּרִי עֵטוֹ, כְּפִי שֶׁנּוֹדַע לִי אַחֲרֵי שָׁנִים
שֶׁל אִישׁ לֹא צַדִּיק, לָכֵן אֶת שְׁמוֹ לֹא אַזְכִּיר,
אַךְ כְּבָר בָּרוּר, שֶׁכָּל הַסִּפּוּר הַזֶּה
מְפֻקְפָּק בְּיוֹתֵר). הַסֵּפֶר הַזֶּה הִסְבִּיר
שֶׁסִּפּוּר הַמְּגִלָּה הוּא סִפּוּר הִתְגַּלּוּת
שֶׁל סֵדֶר נִסְתָּר, הַמִּתְגַלֵּם בַּדְּמוּת
שֶׁעַל שְׁמָהּ הַסֵּפֶר נִקְרָא. וּבְאוֹתָהּ תְּקוּפָה
קָרָאתִי סִפּוּר קָצָר מֵאֵת סִילְבִיָה פְּלָאת,
מְשׁוֹרֶרֶת, שֶׁפָּאוּל צֶלָן קְצַת הִזְכִּיר לִי אוֹתָהּ,
סִפּוּר שֶׁנִּשְׁמַע אוֹטוֹבִּיוֹגְרָפִי, וְשֵׁם הַגִּבּוֹרָה אֶסְתֵּר,
וְהִיא הָיְתָה רוֹצָה לְהִוָּלֵד יְהוּדִיָּה,

(...)

בְּמַקְבִּיל הִתְחַלְּתִי לִלְמֹד עִבְרִית, לְהַגִּיעַ
לְקַבָּלַת שַׁבָּת. כְּבָר קָרָאתִי סְפָרִים
בְּלוֹעֲזִית עַל קַבָּלָה וַחֲסִידוּת
וּסְפָרִים אֵלֶה, יַחַד עִם פָּאוּל צֶלָן,
עִצְּבוּ אֶת רַעְיוֹנוֹתַי. עַתָּה הִפְנוּ אוֹתִי
לְ"פִרְקֵי אָבוֹת", וּבְמַסֶּכֶת זֹאת רָאִיתִי
מוֹדֶל לִיחָסִים אֲלֵיהֶם נִכְסַפְתִּי
בֵּין כּוֹתְבֵי סִפְרוּת יָפָה וּבֵין קוֹרְאֵיהֶם.
גַּם הַשִּׁירִים הָאַחֲרוֹנִים שֶׁל צֶלָן,
שֶׁכָּתַב בְּקֶשֶׁר לַבִּקּוּר שֶׁעָרַךְ בָּאָרֶץ
חֲצִי שָׁנָה לִפְנֵי מוֹתוֹ, הִשְׁפִּיעוּ עָלַי:
הִתְחַלְּתִי לֱהַרְגִּישׁ שֶׁבְּכָל זֹאת כָּאן
הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ, אִם בִּכְלָל, יוּכַל דְּבָרוֹ
(כְּפִי שֶׁאֲנִי פֵּרַשְׁתִּי אוֹתוֹ, כַּמּוּבָן...)
לְהִשָּׁמַע. מִתּוֹךְ תִּקְוָה כָּזֹּאת,
גַּם בִּגְלַל שֶׁלֹּא נִשְׁאַר לִי לְאָן
לָלֶכֶת, רַק לְבֵית יִשְׂרָאֵל — הִתְגַּיַּרְתִּי.
לָקַח לִי זְמָן אָרֹךְ לְהָבִין מַה עָשִׂיתִי
(אִם נַנִּיחַ, כִּי עַכְשָׁו אֲנִי מְבִינָה).
בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים עָשִׂיתִי בְּלִי סוֹף שְׁטוּיוֹת
(אִם נַנִּיחַ, כִּי כְּתִיבַת הַשִּיר הַזֵּה
אֵינֶנָּה שְׁטוּת נוֹסֶפֶת).

(...)

שיר שאני אוהבת מתוך האלבום ''משלוח מנגינות לפורים'' של אהרן רזאל.

זה לא מקבעתי?

ככה כתוב

כי הקב"ה עושה שלא תהיה אישה אבל אתה עושה שתהיה גבר (מלעיל)

ויחידי פתח אחד

ומרוב שהוא קדוש רציתי לזכות את הציבור הרחב 🤷

הרבנים אלו @נושם ובועט ו@מהלך בדרך...
והרבנית היא @בתוך בני ישראל

את תמיד תוהה, מחפשת
מתחפשת
ולובשת מסכות של שקרים.

את עומדת שם מאופרת
אחרת
מול מראה של סדקים ושברים.

בפנים מקושטות, צבעוניות, צוחקות
את שולחת חיוכים לכולם.
אך הם לא רואים את מה שראיתי אני-
את הליצן הכי עצוב בעולם...

 

(מתוך ביכורים)

משלוח מנות מן השמים

 

קרני השמש האחרונות התפזרו והערב ירד על ברדיטשוב העיר. היה זה תענית אסתר והיהודים החלו נאספים בבית הכנסת לשמוע את קריאת המגילה. בית הכנסת נתמלא חיש מהר מפה לפה. מלמעלה, בעזרת הנשים, התאספו הנשים והבנות כדי לשמוע את מגילת אסתר.

בעוד הקהל עומד להתחיל בתפילה, ניגש השמש אל הרבי, רבי לוי יצחק, ולחש משהו על אזניו. הרבי קם מכסאו ויצא מבית הכנסת. כולם קמו לכבודו והסתכלו בהשתוממות על דמותו האצילה שנעלמה בפתח הדלת.

רבי לוי יצחק נכנס ללשכתו שהיתה סמוכה לבית הכנסת, שם חיכתה לו אשה ובידה תרנגול. היא לא היתה בטוחה בכשרותו של העוף, ורעדה לעצם המחשבה שהרב עלול להטריף את התרנגול שהשיגה לחג בדי עמל. "רבי" – אמרה האשה בקול בוכים – "רבי, אוי ואבוי לי! שאלה יש לי... רבי".

הסתכל רבי לוי יצחק על התרנגול, חשב כמה רגעים ואמר: "התרנגול אינו כשר ואסור לאכול אותו".

האשה הביטה על רבי לוי יצחק אובדת עצות. "רבי!" – היא צווחה בקולי-קולות – "רבי, בפרוטותי האחרונות קניתי תרנגול זה. בעלי חלוש וחולה וחשבתי שקצת מרק עוף ישיב את נפשו. גם הילדים רצו כבר לאכול קצת מרק טעים. והנה, אוי, שוד ושבר, נטרף התרנגול שלי. אוי ווי, מה אעשה עכשיו"?

כך בכתה האשה ויללה ופיכרה את אצבעות ידיה, ממש רחמנות היה להסתכל עליה. "אל דאגה, בתי" – ניסה הרבי להרגיע את האשה מרת הנפש – "השם יתברך עוזר תמיד לכולם, הוא יעזור גם לך". רבי לוי יצחק שאלה לשמה ולכתובתה ושלחה לשמוע את קריאת המגילה.

הוא בעצמו לא חזר לבית הכנסת, אלא לבש את מעילו ויצא לרחוב. בצעדים מהירים הוא הלך... הביתה.

בבואו הביתה, הוציא רבי לוי יצחק מפה לבנה ושם בה חלות, לחם, אוזני המן ופירות שונים. איש מלבדו לא היה בבית ורבי לוי יצחק חיפש וחיפש עד שמצא סיר עם עוף מבושל וצלחת עם "געפילטע פיש" – דג ממולא. הוא לקח מכל הבא ליד ושם במפה הלבנה.

משכילה את מלאכתו והמפה היתה כבר מלאה "דברים טובים" למכביר, הוא קשר אותה היטב, לקחה ויצא לדרך.

הפעם הלך רבי לוי יצחק לביתה של האשה העניה. משמצא את בית האשה ונכנס פנימה, הגיע לאוזניו קול חלוש שבקע מחדרון קטן: "זו את, ביילה? מה היה עם ה'שאלה'"?... "פורים שמח! פורים שמח"! השיב רבי לוי יצחק לבעל הקול האלמוני – "הנה, השם יתברך שלח לכם משלוח מנות! אכלו ושתו בשמחה".

אחר שהוציא הכל מהמפה וסידר על השלחן, הלך רבי לוי יצחק בצעדים מאוששים שמח וטוב לבב לבית הכנסת לקריאת המגילה.

ואכן, הוא הגיע בזמן. הציבור בבית הכנסת חיכה בחוסר סבלנות ולא ידע לאן נעלם פתאום רבי לוי יצחק. הם רצו גם לגמור את הצום, ללכת הביתה ולאכול משהו: אין זו מצווה להאריך את הצום לפני פורים.

משנכנס רבי לוי יצחק, התחילו מיד להתפלל ערבית. כמנהגו מדי שנה בשנה קרא רבי לוי יצחק בעצמו את המגילה. שנים רבות לאחר מכן סיפרו האנשים כי באותה שנה היתה קריאת המגילה מיוחדת במינה. תואר פני קדשו של רבי לוי יצחק האיר באור מיוחד, אור פנימי הנובע מפנימיות הלב.

כאשר הרבנית הגיעה הביתה מבית הכנסת, חיכתה לה בבית הפתעה גדולה. היא נגשה למטבח כדי להכין את הסעודה, ומה גדולה היתה השתוממותה כאשר שום דבר לא נמצא במקום. לא בשר, לא דגים, לא חלות. כלום. אפילו אוזני המן הטריות נעלמו ואינם.

אובדת עצות היא נכנסה אל חדרו של הרבי, אולם בראותה את פניו הקורנות, הבינה מיד מי "סחב" את הדברים ויצאה חרש מן החדר. היא כבר תשתדל לסדר ארוחה כלשהי מן השיריים שנותרו...

היהודיה העניה סיפרה לחברותיה את דבר הפלא של משלוח מנות מן השמים: בודאי היה זה אליהו הנביא זכור לטוב, שהביא לה מנות יפות כאלו, אמרה לכולן. אך יהודי ברדיצ'ב הבינו כי רבם מילא הפעם את מקומו של אליהו הנביא, שלחו משלוחי מנות לרבי לוי יצחק ביד רחבה. מובן מאליו כי הם לא שכחו גם את העניה, ילדיה ובעלה החולה.

פורים כזה שמח, לא היה בברדיצ'ב זמן רב.

ראש חודש אדר של שנת תשי"ט, ואני בכיתה ב', הגעתי כדרכי לבית-הספר, והופתעתי מן האווירה החגיגית בכיתה. על הקיר היתה תלויה כרזה גדולה, ארבעה דגים גדולים בארבע זוויותיה, בקבוק יין עקום שהפקק שלו פתוח למחצה, ובכתב סת"ם מקושט כתוב: מִשֶּׁנִּכְנַס אֲדָר מַרְבִּין בְּשִׂמְחָה. כל הילדים שמחים, מכים על השולחנות בחדווה ושרים.



הרב לויכטר הודיע שלקראת פורים יבואו כל התלמידים מחופשׂים. לא הבנתי מה פירוש להתחפש. הסתכלתי סביבי וראיתי שכולם נרגשים ומחייכים ולא הבנתי למה. אותם ימים לא נהגתי לשאול כל מלה שלא הבנתי. מה שלא הבנתי השלמתי מדמיוני, כשאני מנסה להשוות מלה לא-מוכרת למלה אחרת שהכרתי מן התפילה או מן השפה הערבית, או לְמה שלבי אמר לי.



לאחר כמה ימים כבר הבנתי מעצמי. השכונה התמלאה קולות נפץ של קַפְּצוֹנִים, והכול דיברו על פורים ועל תחפושות. קדוש קשר חבל מחוץ לקיוסק ותלה עליו כובעים צבעוניים ואקדחים.



ולְמה מתחפשים? בבית-מזמיל היו כל הילדים או קאבּוֹי או אינדיאני, וכל הבנות או אסתר המלכה או מלכת הלילה. מדוע אסתר הבנתי, ידעתי כמובן את סיפור המגילה. אבל למה להתחפש בפורים לקאבוי או לאינדיאני, ומה זה בכלל קאבוי? אולי הוא מן האחשדרפנים שבמגילה? בדמיוני גילגלתי את המלה העברית קאבוי וניסיתי לחשוב מאין באה. מובן שלא העזתי לשאול. מי לא יודע מה זה קאבוי. ואיך נראה קאבוי? רחובות בית-מזמיל הסבירו. כובע שחור רחב-שוליים, סרטים צבעוניים בצידי המכנסיים, חגורת-עור רחבה, וכמובן – העיקר, אקדח. בצד המכנסיים נרתיק ובו האקדח. קאבוי, שְלוֹף. כך נשמע מכל עבר. מה זה "שלוף" ומה זה שייך לפורים? כדרכי, ניסיתי להבין מעצמי. חשבתי, איך יודעים הילדים בבית-מזמיל את כל זה.



אותם ימים היה אבא חוזר בערב מן העבודה בשעה מאוחרת, לאחר כמה שעות נוספות שהצליח להשיג, ומייד היה רץ לתפילה. בבוקר אף פעם לא ראיתי אותו. חיכיתי לערב שבת. לפני כניסת השבת ארבתי לאבא ותפסתי אותו ברגע פנוי. אבא, אמרתי, המנהל לויכטר אמר שכולם צריכים לבוא בעוד שבועיים לתלמוד-תורה מחופשים. הביט בי אבא ואמר, בוודאי, אם המנהל אמר, צריכים להתחפש, ופנה בזריזות ללכת לבית-הכנסת לקבלת שבת. ידעתי, במצרים עושים כל מה שאומר המורה, כמו שחייל מציית לפקודה. מיהרתי אחריו, אבא, אני אהיה קאבוי. כן, כן, ענה לי אבא בפנים רציניות, אתה תהיה קוֹבּוֹי. אתה תהיה קוֹבּוֹי. הוא ביטא את המלה לא כמו הילדים בבית-מזמיל.



נמלאתי שמחה ופשטה בי התרגשות, אותה התרגשות שראיתי אצל כל הילדים בכיתה בראש חודש אדר. אני אהיה קאבוי. בעל דמיונות הייתי וראיתי את עצמי חבוש אותו כובע שחור רחב-שוליים, לבוש מכנסי-עור מעוטרים בציציות-בד צבעוניות, וכמובן חגור אקדח.



ימי השבוע חלפו ואני מחכה שאבא יגיד לי מתי הולכים לקיוסק של קדוש לקנות אקדח. כל יום הייתי ממתין כשחזר מן העבודה ומצפה, אולי עכשיו יגיד משהו, ולא אמר. לשאול לא העזתי. יש עוד שבוע. כמה ימים לפני פורים כבר מָלאה בית-מזמיל אינדיאנים עם כובעי נוצות צבעוניות ומלכות אסתר. לא יכולתי להתאפק עוד ואמרתי, אבא, אני צריך להיות קאבוי. בוודאי, עונה אבא, אתה תהיה קובוי. שתקתי ושמחתי.



ערב המסיבה לא יכולתי עוד להמתין ובנימה של דאגה אמרתי לאבא, אבא, מתי נלך לקדוש? מחר צריך להתחפש. אל תדאג, אמר אבא, הבטחתי לך שתהיה קובוי. האמנתי ושמחתי.



למחרת בבוקר אומר אבא, היום אני מלווה אותך לתחנה. הלכנו יחד לקיוסק של קדוש ואבא ביקש כובע של קאבוי בשבילי. רעדתי מהתרגשות. קדוש הראה לו שני סוגים, אחד מפלסטיק ואחד מנייר. אבא בחר בכובע מנייר. לא היה איכפת לי. העיקר שאני קאבוי. הניח אבא את הכובע על ראשי ואמר: איזה יופי, איזו תחפושת, אתה קובוי. ממש קובוי אמיתי. וצחק מלוא פיו. טפח על שכמי, לחץ את ידי ואמר: שלוף. מזמן לא ראיתי אותו שמח ככה.



כל-כך שמחתי, לא חשבתי אותה שעה שאין לי יריעה על הכתפיים, ולא פסי קישוט על המכנסיים, וגם אין לי אקדח. לא היה איכפת לי בכלל. אני מחופש. מחופש לקאבוי. מי יִשווה לי. עמדתי בתחנה, הפעם דווקא שמח שהאוטובוס מאחר, מתבונן בכל התחפושות שממלאות את הרחוב ומקווה שגם אחרים רואים אותי. קאבוי צעיר.



ירדתי בתחנה שבהר הרצל. גשם זלעפות ירד ורוח סערה נשבה. ביד אחת אחזתי את שקית-הבד עם המחברות וביד האחרת הידקתי בכל הכוח את הכובע שלא יעוף, ונופפתי לשלום לעץ החרוב הזקן. אותו יום כאילו כל הרוחות יצאו להילחם בי, הקאבוי, אבל אחזתי את הכובע בכל כוחי, והצלחתי. הוא לא עף. פעם אחת עף לי, רצתי אחריו ותפסתי אותו. לא הרגשתי שהגשם הזועף ממסמס את כובע-הנייר, ועד שהגעתי למפעל השיש לא החזקתי בידי אלא עיסה של נייר. אבל אני לא הבחנתי בזה. הלכתי לאורך רחוב הפסגה ושרתי לי שירי פורים, מלא שמחה. ידעתי, אני קאבוי.



והנה סוף-סוף חצר התלמוד-תורה. החצר מלאה דמויות מדמויות שונות. הנה ילד מחופש לאדמו"ר. שטריימל חגיגי עוטר את ראשו וגארְטְל חוגר את גלימתו. והנה חכם ספרדי, ממש חכם בּאשי, חבוש מצנפת רקומה בחוטי כסף וזהב. ושם עומד ילד בבגדי כהן גדול עם מעיל פעמונים ורימונים, וציץ ומצנפת, ואפוד ועליו חושן שנוצצות בו אבנים טובות, אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן. המראה הדהים אותי. כמה יפות היו התחפושות. ואני עם הכובע השחור מנייר על ראשי, שהפך בגשם לכדור-נייר רטוב, ולבי טוב עלי. גם אני מחופש. אני קאבוי.



המנהל, הרב לויכטר, הניף את ידו וצילצל בפעמון-המתכת שלו. נכנסנו כולנו לכיתה. הרב לויכטר ביקש שילד ילד, לפי התור, ייצא וייכנס, ואנחנו ננחש מי הוא. יעלה ויבוא, אומר הרב לויכטר, ונכנס אדמו"ר חסידי ומסכה על פניו. מי הוא זה? שואל הרב לויכטר. אי-אפשר להכיר אותו. מי יודע? כולם מנסים לנחש. ואז האדמו"ר מוריד את המסכה. הוֹ, פולטים כולם בהפתעה, זה איצ'ה! איזו תחפושת נפלאה! ממש אדמו"ר אמיתי!



אני ניחשתי, צועק ילד שהתחפש לשופט, כי סבא שלו אדמו"ר.



וכך יצאו ילד אחרי ילד ונכנסו חגיגית, והרב לויכטר שואל בכל פעם בהפתעה: מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא? כולם מנסים לנחש. אני יושב במקומי, משתתף בחגיגה. תורי מתקרב. אני מתמלא מתח והתרגשות, מתרומם על בהונות רגלַי וכוסס את ציפורני ידַי. תורי הגיע. אני יוצא ונכנס ועל ראשי כדור-הנייר הרטוב. הרב לויכטר מתבונן בי, מתאמץ מאוד לזהות, ואז הוא אומר: מי זה? בשום אופן אינני מצליח לזהות!



מי אתה? הוא פונה אלי בלי לשאול את הילדים.



נמלאתי גאווה ושמחה.



אני חיים, עניתי, אבל היום אני קאבוי.



הו, אמר הרב לויכטר בהתפעלות: קאבוי. יופי של תחפושת, לא זיהיתי אותך.



חזרתי למקומי וישבתי שמח.



ואז מקצה הכיתה התרומם הילד שהתחפש לשופט ומחה בקול: מי לא ידע מי זה? הרי אין לו בכלל תחפושת!

החג הקדוש הזה המאיר את לבות בני ישראל עד סוף כל הדורות בכל המצבים של הסתר גשמי ורוחני, בא ללמד כלל גדול בעבודת ה'. לפעמים מגיע האדם לשפל המצב עד שאול תחתית, עד שאינו רואה דרך ואופן איך לצאת ממ"ט שערי טומאה, וגם כשמתחזק ביותר כל שאיפותיו הן רק איך לצאת מהמצוקה. אכן האמת אינו כן, אלא מחויב הוא להאמין כי המצוקה הנפשית לא נבראה רק בכדי שיוכל לצאת ממנה והכל ישאר כמו שהיה, אלא אדרבה זוהי אחת מדרכי ה' הנסתרים, שרק על ידי זה יוכל להתרומם לדרגות שבשום אופן לא היה יכול להגיע עדיהם בלי מצב זה, ושפלותו זוהי הגבהתו. וכמו בימים ההם שהשיגו את הכח לעקור הסט"א וכת דיליה ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, וכן זכו לעשה טוב לעילא מכל דרגין, לקימו וקבלו בחינת קבלת התורה, שאחרי תשע מאות שנה מקבלת התורה לא הגיעו עדיין לדרגה גבוהה כזאת של הדר קבלוה ברצון כבימי אחשוורוש. וזה גודל קדושת היום, איך שיהודי נמצא באיזה שפל המצב שהוא נמצא ובכל מצבי נסתר שנמצא, מכח קדושת היום יכול להתרומם מבירא עמיקתא לאיגרא רמא. וכמקובל מרבותנו הקדושים זי"ע גם לענינים רוחניים. והדרך לזה היא על ידי המצוות המעשיות של היום משתה ושמחה וכו', שעל פי המובא בזוהר הק' ובספה"ק אפשר להשיג בפורים על ידי משתה ושמחה מה שמשיגים ביום הכיפורים על ידי החמשה עינויים.

כי פורים הייתי בבידוד.

סתם חברה שלחה לי...

אתה בבידוד?

לך תדע מה זה

לא נעים ..
תנצל את זה לנגן או משו, או לכתוב

רק תיזהר לא להיכנס לדיכאון בטעות

במה?

אני דוקא אוהבת,

אבל כמו כל דבר-

לא איך שלומדים את זה לבגרות

אבלאבלאבל יש בנות שאין להם מחשב בבית!!!!

 

 

(מהאלה שממש מחפשים תירוצים....אגב,זה נכון)

לנו ביטלו פשוט את כל המתכונות...

מעבירים לאחרי לפסח

באתי לשאול אותך איך היתה המתכונת ואז ראיתי מה כתבת

נגעת

תודה |קד|

כנראה חפרת עמוק בנסיו"פ אם מצאת את זה
ת'כלס לא ציפיתי שמישהו יקרא או יגיב.

1.חוכמה למרות שבורכתי גם בלהיות בסדר

 

2.ההיתי מבקשת פתק שכול מה שאני כותבת בו מתקיים(דמיונית)

 

3.בריאות

 

4.אושר 

כשאדם מדבר איתי ומחמיא לי בסוף השיחה על זה שאני יפה זה טיפה מעליב כי בואנה דיברנו הרגע ועל זה אתה מיסתכל מה עם וואו איזה חכמה את זה מאוד מעצבן 

ואז זה לא היה מתאפשר