זאת שאלה שאני אישית תמיד חושבת עליה המון...
והגעתי ל2 מסקנות...

יכול להיות שבאמת כיום ישנם יותר אנשים בעלי לקות למידה...
משום שהלקות עוברת בגנטיקה, וב"ה אנשים בעלי לקות לא מתחתנים עם בעלי לקות...
כך שלאדם שהוא לא בעל לקות נולדים ילדים בעלי לקויות למידה...

כיום (וזה לא סותר את ההשערה הראשונה), יש הרבה יותר מודעות לעניין...
כיום כל ילד שהוא קצת "מרחף" או שיש לו קצת בעיות מוטוריות או שפה שולחים אותו לאבחון...
כך כמובן מגלים יותר ילדים בעלי לקויות...
הרבה אנשים גילו שהם בעלי לקות למידה (איפלו לקות קשה! כמו דיסלקציה...או ADHD ) רק בגיל 30-40 רק משום שילדיהם אובחנו כבעלי לקות...(ואז הם בדקו גם את עצמם...)
האם זה טוב?
יש לזה הרבה יתרונות וחסרונות...אני אנסה להגיד לפחות 1 מכל סוג.
היתרון הוא שהילד והמבוגר יודעים שהקושי ללמוד הוא לא בגלל עצלנות או זלזול...אלא מבעיה כולשהיא
וכך הדימוי העצמי לא יורד (לעומת המצב לפני שהיתה מודעות גבוהה, כל ילד שלא הצליח ללמוד היה פשוט מסכן! מבחינה חברתית וכ"ו...)
החיסרון הוא שמרוב שמדביקים תויות, הילד מיואש לפעמים, או שיורד לו הדימוי העצמי דווקא בגלל הידיעה שהוא בעל לקות למידה... וכך במקום שינסה לעקוף את הבעיה לבד הוא מיואש...מדוכדך וכ"ו...
כל זה מדעתי

(אין לי ממש נתונים או "ידיעות ;))
מקווה שהצלחתי לענות, ותודה על השאלה המעניינת