פורום אולפנת מירון (עמוד 14)

נשברתי.
לא נורא.
אולי סקרוב נמחוק שוב.

או לא לפחות לקום עוד שנתיים ככה.
הלוואי.

והתוף ברקע גורם ללב לפעום בקצב שלו.

אשכרה ישבתי וקראתי עכשיו הכל. וואו כמה צחקתי. קצת מתגעגע לקשר הזורם הזה.

ועוד חצי שעה זה יקרה אני לא מאמינה. יאיייייי כמה אושררר

כמה שאני רוצה.
והידיעה שזה לא יקרה בחיים הורגת אותי.

אופטימיות
זה חשוב
וגם לנצל את הרגע
איך התעוררתי
הבומבה הזאת היתה מצחיקה
בא לי שירים
יפים
בא לי גם לצאת
קר
שתוק!
זה מצחיק כלפעם מחדש

וזה לא ישתנה בזמן הקרוב.

אולי עוד יצא ממני משהו.

בחיים לא חשבתי שכל החיים שלו פתאום ישבו לי בראש. כל השאלות שעולות לו, פתאום נמצאות אצלי, כל הבעיות, כל הכאפות. הכל נמצא אצלי. 

לא רוצה לכתוב שניסיתי להתאבד, כי אין לי כוחות נפש כדי לכתוב את זה, ואני גם לא רוצה להיות מפגר, כי לא באמת ניסיתי להתאבד ואני גם לא באמת יעשה את זה. אבל כן, בהחלט, כן. מה כן? שכבתי במיטה והתפללתי לא לקום בבוקר, למה לקום, זה כל כך מיותר לקום לעוד יום חרא, וזבל וגועל של יום. הרי הוא לא דיבר איתי שבועיים, חשבתי שזה חשוב לו הדיבור הקבוע שלנו פעמיים בשבוע. ופתאום קלטתי שאני היחיד שמזכיר כל פעם שאנחנו צריכים לדבר, אני היחיד שזוכר. אז החלטתי להפסיק להזכיר, אם זה חשוב לו- שיזכור בעצמו. והוא לא זכר. ועבר שבוע, ועוד שבוע והבנאדם אשכרה מחק אותי. אני אוויר, כלום, כאילו הוא לא צריך אותי וכאילו אנחנו לא מוגדים כחברים הכי טובים. זה לא מספיק כי יש פוסט טראומה שפתאום חזר, והחרדות באקסטרה, ולא רק שאין עם מי לדבר, כל מילה מפחידה. פחות פחד קיומי לחיות. אחר כך נפרדתי ממנה, פשוט עזבנו, והפסקנו לדבר. אז גם דיבור יום יומי כייפי וזורם אין לי. הלך. מהטראומה נפלתי למשכב, הייתי במיטה שבועיים לא זזתי והייתי עם חום גבוה. סיוט. 

פתאום לא בא לי להיות דתי, לא בא לי להיות עם כיפה, בא לי להוריד את הפיאות ואת הזקן, ללכת ברחוב ולצעוק כוסעמק. ככה, כי מותר לעשות הכל, כי זה נוח וכיף. לא בא לי ללכת לטיול וכל רגע לעצור להתפלל, ולהתבודד, ולשמור את עצמי כי אני לא רוצה להסתכל על בחורות, ולשבת בצד כי כולם נכנסים למעיין עם בנות. בא לי לעשות כמו החברים שלי כל מה שבראש. אני יודע שגם החיים שלהם חרא, אבל אני יודע שהם נהנים ממנו. טוב, אני באמת באמת יודע שזה סיוט. ובכל מקום אני יתבודד, ויאמין. כי אני לא יכול בלי זה, ואין לי בריריה אחרית. אבל יש בי קול בכל זאת שאומר לי לעשות את זה, להנות ולעשות חיים. החדרות מטרידות אותי, לא נותנות לי מנוחה, לא נותנות לי שלווה, לא נותנות שקט. היה לי צמיד כל כך יפה ברגל, והחלטתי שהוא עושה לי מזל רע אז הורדתי אותו. אמרתי לעצמי שאלוהים כועס עלי שיש לי צמיד ברגל אז הוא עושה לי חיים חרא, מיד הורדתי אותו. ואני כל כך מצטער כי זה באמת היה צמיד מהמם. אני מניח תפילין בלי חשק, אבל לא מוותר. אני מתפלל בלי חשק, אבל לא מוותר. הפיאות עדיין עלי, וגם הזקן. וזה כל כך כבד, השערות האלה. הם מכבידות לי על הנפש. "גם הים הגדול הזה יכול הוא להבקע אם רק נאמין". שויין.

יש אלוהים, אני יודע, זה ברור. אבל די, בא לי רק לרגע, ליסוע רחוק מכולם, לעשות מה שבראש לי , בלי אלוהים. שהוא ישאר כאן. בא לי לעבור דירה, למקום בחו"ל, בלי שאני אכיר אף אחד, בלי לדעת אנגלית, פשוט לבחור. לקחת כסף, תפילין, משיבת נפש, סיגריות, גיטרה וזהו. בלי פלאפון, בלי דף ובלי עט. לא רוצה לרשום כלום. לא רוצה לכתוב לא שיר ולא חמשיר. 

די, אלוהים. בבקשה.

ומביך.
נחמד לי.

איוהוו

זה כמו בריכה גדולה. אולימפית. רק לעצמי.
אפשר להיות איתך פה? (כי זה לא בריכה..)
אני יודע שאני בן, וזה פורום של אולפנה, אבל זה כאילו..
מותר??
נו.. בבקשה...

טוב נו לא אפריע לך.
כבר הפרעתי.
תהני לך בבריכה. לבד
אולי אמצא לי בריכה אחרת.

למרות זה לא כיף להיות לבד.
אף פעם.
ואני תמיד.
לבד