פורום אולפנת מירון (עמוד 19)

מוזרה
אדישה
לפעמים מתעלמת
מעופפת
לא יודעת לתת אמפתיה

כל הישנים אומרים שנסיופ נהיה מוזר להם. הוא באמת נהיה מוזר. השתנה בקיצוניות תוך חודש.
אבל אני אומרת: כאילו, אתם הישנים, אתם מתגעגעים למה שהיה, אבל אנחנו לא יודעים מה היה ככה שרק אתם יכולים לשנות את המצב.
זה מעצבן ההתנשאות הזאת. כי עד שנכנסתי הם עוזביבםב.
פפף עזבו, נסיופ זה ממש מקום נחמד. השתנה אבל עודנו נשאר נחמד.
רק חבל שאנשים טובים עוזבים.

קמתי בשש וחצי אחרי שעתיים של שינה.
מצאתי בגדים. לקח שעות. התלבשתי. השיער נראה גרוע. שמתי קליפס.
מושקא רוצה שאני יהיה אצלה בשתים עשרה. באסה. ממש רציתי להיות הרבה בפסיפס.
הכנתי קפה. הקפה נשפך עלי. ניגבתי. הכנתי חדש.
יצאתי. הגיע האוטובוס. זרקתי את הקפה לפח. זה לא היה האוטובוס שלי.
הגיע האוטובוס על אמת. עליתי . שילמתי. התיישבתי.
הגעתי לעפולה. חיכיתי. עליתי.
נסיעה ארוכהה. במהלכה אמרו לי שהחיים שלי תותים. טוב, הם באמת כאלה.
הדסה אומרת שהיא פיספסה את האוטובוס והיא תאחר- משמע, אין סיכוי לפגוש אותה.
ייסורי מצפון על מה שעשיתי אתמול בערב.
הגעתי ירושלימה. שירותים. מחפשת את התחנה. ראיתי את יחידי. הוא התחמק ממני. סבבה. עשיתי כאילו לא שמתי לב.
הוא ניגש אלי ואמר לי שהקבוצה כאן. אחלות. ראיתי את הבנות שלום שלום. הבנים בצד עושים צחוקים. באותו רגע רציתי להיות בן.
עולים לאוטובוס. נסיעה. מדברים קצת. יורדים.
הולכים למקום. נכנסים.
סדנה שנפתלי הדג עושה. הרגשתי מתומתמת. יצא לי קול צרוד כי ניסיתי לא לצחוק באמצע.
חוני יצור שחצן. עצבן אותי איך שהוא הרגיש המלך שם.
אמרתי למושקא שאני יאחר כי אני רוצה לקנות חולצות. שיקרתי.
יצאתי מהסדנה. כבר אחד עשרה וחצי ואני מאחרת למושקא.
אוטובוס. משם רכבת.
במרכזית שיקרתי על מושקא ואמרתי לה שאני כבר על האוטובוס.
קניתי בקופיקס פוקצת בצל. היא הייתה חצי בצק אז זרקתי אותה על הביס הראשון.
האוטובוס לא הגיע שעה.
סתם מיהרתי לצאת מפסיפס.
תוצאה: אחד וחצי ואני מאחרת למושקא.

עכשיו אני מרגיש רע עם עצמי.
רק מלחשוב על זה נהיה לה איכ אחד גדול בלב.

הם לא מפסיקות לרדת.

לא קרה כלום. סהכ לא הרשו לך לטוס.
אני מבין שאתה שונא את בץהביס הזה ומירב היא אכן חרא של מורה. יצור חולה כבוד. אבל בסדר. בכית מספיק.

כמה הסיגנון שלי השתנה מאז הייתי עושה איתם עסקה שעל כל חמש דק שהם סותמים הם מקבלים שקל על מה את מדברת ברצינות אז הרעיון של השיחה האחרונה ממש סיבך אותי כישוף שלא נהיה רעבים באותה הוא יפסיק לעבוד שלוש שעות לא היה שווה את זה אני רוצה לישון אבל הם מקובעים ומחפשים רק אז אמרתי לו שהוא מוזמן להצטרף אלינו ואז באוטובוס שבוע ונעלם למה אני לא יודעת מהלב שאין לי טוב על הלב לכמה וכמה אנשים היום אפשר להרגיש אותו אם

ואז אני ורותי שיחנשנו קצת בחדר ויהודה פתח עת הדלת ואמר לרות שמשעמם אז אמרתי לו שהוא מוזמן להצטרף אלינו.
ואז הוא אומר כזה: 'אבל אני מתבייש מדבושי'
אני עד כדי כך מלחיצה?
למה להתבייש ממני?
אני חיה אצליהם בבית
לא משנה שאחכ הוא נכנס ודיבר איתנו.

לב קטן
אי שם בתוך הגוף
לא נראה לעין
אפשר להרגיש אותו
אם מקשיבים.
הוא עמוק בפנים,
מאחורי עור
ודם
ובשר.
אם יכניסו בו סכין
הוא יפסיק לעבוד
למרות כל השכבות.

עוד יום שישי. אני יושבת בקצה של הכיתה מסתכלת על כולם בזמן שהם מתפללות. משעמם.
אני רואה את חנה אומרת לתרצה משהו בשקט ומייד שתיהן מתגלגלות מצחוק. המורה מסמנת להן להיות בשקט.
הורדתי את המבט לרצפה. יותר מעניין הצורות המוזרות שיש ברצפות. אני אוהבת למצוא שם פרצופים.
טפיחה על השכם. אני מרימה את המבט. המורה.
היא מצביעה על הסידור שלה, מרמזת לי שאתחיל להתפלל.
מיד עוברת לי מחשבה בראש "התפילה זה עניין שלי עם אלוקים. שלא תתערב."
אבל אני לא אומרת כלום. רק מושכת בכתפיים ומורידה את הראש בחזרה. המורה מסתכלת עלי עוד כמה שניות וחוזרת למקום שלה.
ואז מתחיל המאבק.
אני מזהה את הקולות האלה. כבר מכירה אותם מקרוב.
-נו נו, תתפללי. כבר לא התפללת מלא זמן.
- אין קטע. גם ככה אין כוונה ואני סתם בולעת את המילים.
-זה עדיף מכלום.
-אין לי כח.
-אז מה. תתעלי על עצמך.
-אין לי כח. אני רוצה לישון.
-כל יום את דוחה אותי. רק היום.
פה הכבוד שלי מתעורר ואני מתערבת, : יודע מה? בשביל להראות לך שלא תמיד אני מקשיבה רק לבהמית.

אני מתרוממת ויוצאת מהכיתה עם הסידור ביד. דווקא. אני יראה לבהמית הזאת מה זה. כל יום מחדש היא עושה לי את זה.
אני מוודאת שהמנהלת הזקנה שלנו לא במסדרון ומדלגת את המדרגות שתיים שתיים.
לדשא. שם אני יכולה לעצום עיניים, להתנדנד, בלי שכל הכיתה רואה אותי.
הדשא הלח מקבל אותי בזרועות פתוחות. אני מתיישבת ופותחת את הסידור.
מתחילה מהקורבנות. דווקא.
שתתפוצץ הבהמית הזאת. היום אני יתפלל את כל התפילה.
מתפללת. רגע מה זה החרק הזה? נו! תפילה!
וככה אני מתפללת. מסיטה בכח את כל המחשבות. הודו, פסוקי דזמרה, שמע, עמידה. לא מוותרת על אף מילה. משתדלת להתרכז ולכוון.
שלוש פסיעות אחורה, שמאל, ימין, אמצע.שלוש קדימה ושלוש קפיצות.
אחותי השמיניסטית מגיעה מולי: "תזהרי המנהלת מחפשת אותך, היא עצבנית."
מצטערת. אני באמצע לדבר עם המלך.
אני ממשיכה בתפילה. עכשיו כבר יותר קשה לגרש את המחשבות.
בטח המנהלת חמה עלי. לא אכפת לי אני צריכה להתפלל.
איכשהו אני שורדת עד סוף התפילה.
אני יוצאת מהתפילה הזאת בהרגשת ניצחון.
עכשיו צריך לעלות לכיתה. אוי אין לי כח לזה.
אני אומרת כמה פרקי תהילים קצרים ומתחילה ללכת.
רק שלא יעשו מזה סיפור. עם המנהלת אני יכולה להסתדר, אבל אין לי כח לשיחה עם ההורים. הם אמרו שאם אני יבריז עוד פעם יצטרכו לערב אותם.
ארבעים וארבע המדרגות עד לכיתה נגמרות מהר מידי.
המנהלת לא במסדרון. אני חוצה אותו מהר ופותחת את הדלת לכיתה.
המורה מסתכלת עלי: "איפה היית? חיפשתי אותך"
אני מורחת את החיוך הכי טטאלה שלי: "ירדתי לדשא להתפלל"
"אבל מה זה ככה בלי לשאול? כבר שעה את לא בכיתה. הלכתי לקרוא למנהלת אפילו!"
מרגש.
אני מחליטה להיות אמיתית: "לא אמרתי כי ידעתי שלא תסכימי"
לא חכם מצידי לומר את זה.
"אין אצלנו כזה דבר" -
זבל
"לכי עכשיו למנהלת תבקשי ממנה אישור כניסה לכיתה. בלי זה את לא נכנסת"
משתגידי.
אני יוצאת מהכיתה, זה לא פייר.מה בסהכ רציתי? להתפלל תפילה אמיתית וטובה.
המנהלת מולי.
אני מחייכת. היא אוהבת את החיוך שלי.
"אוה המנהלת, בדיוק באתי לחפש אותך"
"נעמה איפה היית? את יודעת שחיפשנו אותך? כבר כמעט התקשרנו להורים שלך להגיד להם שאת לא נמצאת!"
עלק, מי שהסתכל מהחלון יכל היה לראות אותי בכיף.
"אני מצטערת, לא ידעתי שככ תדאגו. בסהכ רציתי להתפלל בדשא. גם המורה אמרה לי. אני מצטערת המנהלת. אני לא יעשה את זה שוב."
"אני יודעת. את תלמידה טובה. תיכנסי עכשיו לכיתה."
"בסדר. אבל אה.. המורה אמרה שאני צריכה אישור כניסה."
אחרי עוד קצת התחנפויות מצידי אני נכנסת לכיתה ומגישה למורה פתק חתום.
כמה נחמד שיש מנהלת זקנה שאפשר לסובב אותה.

בשיעור האחרון המורה קוראת לי לשיחה. אין לי כח. אני עונה תשובות קצרות, והיא מתייאשת די מהר.
נהדר. גם עם המורה סגרתי את העניינים. עכשיו נשאר רק לקוות שלא יעבירו את זה לאחראית משמעת. כי היא בטוח תעביר את זה להורים.
לא.
התקווה שלי לא התגשמה.
בצהריים כשאני חוזרת הביתה מחכה לי שיחת מוסר ארוכה עם אמא שלי.
אני משתדלת להשאר אדישה, וזה רק מעצבן אותה עוד יותר.
איכשהו אני יוצאת משם בשלום.

זאת אחת התפילות הטובות שהיו לי בחיים. חבל שיש אנשים לא חכמים שחושבים שבצורה שבה הם מחנכים הם גורמים לנו להיות טובים יותר. זה גרם לי לא לרצות להתפלל הרבה זמן.

די לצאת סתוםםםם

ציירתי ציור יפה. שתיים כאלה. אין אני אלוף.
איזה גאייוה.
קבלו תיקון: ב"ה שיצא לי ציור יפה. כל הכישרון שלי הוא אך ורק מהקבה. וסוף סוף אחרי מלא זמן יצא לי ציור ככ יפה.

מקלחת. גבות. שפם. רגליים.

כמה פאדיחות אני עושה לעצמיי.
דיגוג עצמי.