קמתי בשש וחצי אחרי שעתיים של שינה.
מצאתי בגדים. לקח שעות. התלבשתי. השיער נראה גרוע. שמתי קליפס.
מושקא רוצה שאני יהיה אצלה בשתים עשרה. באסה. ממש רציתי להיות הרבה בפסיפס.
הכנתי קפה. הקפה נשפך עלי. ניגבתי. הכנתי חדש.
יצאתי. הגיע האוטובוס. זרקתי את הקפה לפח. זה לא היה האוטובוס שלי.
הגיע האוטובוס על אמת. עליתי . שילמתי. התיישבתי.
הגעתי לעפולה. חיכיתי. עליתי.
נסיעה ארוכהה. במהלכה אמרו לי שהחיים שלי תותים. טוב, הם באמת כאלה.
הדסה אומרת שהיא פיספסה את האוטובוס והיא תאחר- משמע, אין סיכוי לפגוש אותה.
ייסורי מצפון על מה שעשיתי אתמול בערב.
הגעתי ירושלימה. שירותים. מחפשת את התחנה. ראיתי את יחידי. הוא התחמק ממני. סבבה. עשיתי כאילו לא שמתי לב.
הוא ניגש אלי ואמר לי שהקבוצה כאן. אחלות. ראיתי את הבנות שלום שלום. הבנים בצד עושים צחוקים. באותו רגע רציתי להיות בן.
עולים לאוטובוס. נסיעה. מדברים קצת. יורדים.
הולכים למקום. נכנסים.
סדנה שנפתלי הדג עושה. הרגשתי מתומתמת. יצא לי קול צרוד כי ניסיתי לא לצחוק באמצע.
חוני יצור שחצן. עצבן אותי איך שהוא הרגיש המלך שם.
אמרתי למושקא שאני יאחר כי אני רוצה לקנות חולצות. שיקרתי.
יצאתי מהסדנה. כבר אחד עשרה וחצי ואני מאחרת למושקא.
אוטובוס. משם רכבת.
במרכזית שיקרתי על מושקא ואמרתי לה שאני כבר על האוטובוס.
קניתי בקופיקס פוקצת בצל. היא הייתה חצי בצק אז זרקתי אותה על הביס הראשון.
האוטובוס לא הגיע שעה.
סתם מיהרתי לצאת מפסיפס.
תוצאה: אחד וחצי ואני מאחרת למושקא.

אי אפשר להפסיק.

(אוף,ככ הרבה טעויות עשיתי,ולא ידעתי. למה לא אמרו לי שאסור לומר ככה? ומה אני אמורה לעשות עכשיו? איך מתמודדים עם הידיעה הזאת שאולי בכל רגע יכול לקרות לה משו? ואסור לספר לאף אחד. אסור. אסור. אסור. אמרו לי שחייב לספר, אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה. זה יהיה ככ דוחה ומגעיל. אבל אם יקרה משו? זה יהיה על המצפון שלי. רק שלי. כי לא היה לי אומץ לעשות עם זה משו. די די אני לא יודעת. אני קטנה מידיי, החיים האלה גדולים מידיי, אין עם מי לדבר. אין למי לספר. אין איפה לפרוק.)