יקירתי,
כל כך הרבה אני רוצה לומר לך, כל כך הרבה להגיד, אך מפחד אני, מפחד אני ממך, לא ממך באמת, שהרי את נהדרת, אלא מתגובתך . אך אנסה ואשתדל לומר לך את רחשי נפשי.
תקופה קצרצרה אך ארוכה אנו מכירים, תקופה של עליות וירידות, תקופה שאזכור לחיים.
את יודעת, יש איזשהו רוגע, נחת, ואפילו שמחה שאופפת אותי כאשר אנו ביחד, ולא רק ביחד בפגישה או בשיחה, כי אם יחד בקשר מעבר לזמן ומרחק.
מביט אני בכל מכשול וכל קושי, והנה אין הוא כה גדול, שהרי אין אני לבד בעמדי, אלא את, את יקירתי עומדת שם איתי, ויחד מגנים ומצלים אחד על השני, ובעזרתו של הקב"ה, יודע אני, שנצליח, ואולי ביחד כבר הצלחנו.
הידיעה הברורה שאלו החיים ממש, שהרגשתי היא ביחס לרגשותיי, ומחשבתי היא ביחס למחשבותיי, ואין אני קורא על עולמות רחוקים ודמיוניים בספר או על סרטים והצגות מומצאים של בני אדם, כי אם חי אני את חיי, את החיים ממש. את אותם עשרות שנים, שהקב"ה שם אותי, אני הקטן בעולם האדיר ונהדר שלו, יחד עם שבטי ישראל האנושות, ושאר בריותיו ויצירותיו.
ובעומדי בעולם ענק זה, ומביט לצדדים, באופן טבעי אני מחפש את מקומי, מחפש את הסיבה שלשמה נשלחתי הנה, בחלק הזה משרשרת הדורות שמתחיל להמנות בבראשית מאדם הראשון. הנה, אני הקטן חלק המחבר, חלק המקשר, בחיי ובמותי, מחובר למציאות ולחיים בכל נימי נפשי וגופי.
הידיעה של הקב"ה, היא הסיבה, התשובה, לדעת שהקב"ה זו המציאות עצמה וכולה. שאנחנו כאן כי אנחנו חלק מהווית האדם והעולם, שאנו חלק מנשמת כנסת ישראל השוכנים בתוך גוף בשר ודם, ושבמיוחד בשביל למלא את חלקינו בשרשרת המציאות זכינו לעשות את חלקינו, ובעוד כמה עשרות שנים, לאחר שנעשה אנו את חלקינו הקטן, נפנה מהעולם הזה, ונמשיך חזרה אל הקב"ה.
אולם בעודינו כאן, אנו עומדים משתוממים ונדהמים אל מול ענקת העולם, מחזיקים בידינו האחת את התורה, ובידינו השנייה את ידי עמינו, ומהלכים אנו בדרך החיים, בחלק מהמסלול הנושא את שמינו ממש.
וחושב אני, עשרים שנים אני בעולם, עשרים שנים שלימות, אולי שליש וקצת מחיי אדם ממוצע, סה"כ עוד כמה עשרות שנים נשארו לי כאן, והאם אני עושה את רצון ה'? האם אני מממש את חלקי לשמה הקב"ה הוריד אותי לכאן? האם אני מקדם את העם והעולם לעבר התכלית שהקב"ה קבע מזמן בראשית?
אלו החיים ממש, אין עוד חיים, אין זמן אחר, בקומי בבוקר, בעשייתי ביום ובשינתי בלילה, כל יום שעובר, כל שעה שבעולם, כל רגע ורגע, אלו החיים ממש, לא חלום רחוק, לא תמונה ממוסגרת שאינה משתנה, כי אם סרט נע, אלו החיים, ובשבילי כבר לפני 20 שנה הם התחילו, שעון הזמן שלי כבר עובד, וכבר שליש מהגרגירים נפלו, וסה"כ לעוד כמה עשרות שנים הם יימשכו. האם הפנמתי שבעיצומן של החיים אני, האם שוקל אני דברים ע"פ ערכם ולא ע"פ דעת סובבים? הרי כל מה שנעשה עכשיו בהווה זה הקובע, לעתיד רק מצפים, ומהעבר רק לומדים, למרות שמפעילות ההווה את העבר משנים. אבל ההווה היא העשייה ממש, שמשפיעה על כל הזמנים כולם.
האם אני מעביר את הזמן כפי שהקב"ה רוצה? האם אני בן נאמן לעמי? האם אני ביחסי לעצמי, לעמי ולעולם שואף ומשתדל עד אין סוף? ואני תוהה, שליש עברתי, מה מצבי?
פעמים אני חושב, שבעזרת ה' יתברך, בעוד זמן לא רב יהלכו על האדמה צאצאיי, ואני שואל, האם אני משאיר להם בפעולותיי עולם מתוקן יותר, עולם קרוב יותר לרצון הקב"ה, האם הם יוולדו לעולם שאורו בהיר וחזק יותר?
נכון הדבר, שדרך העולם הזה, דרך החיים הגשמיים, דרך החומר אנו מגיעים לקדושה הרוממה ביותר, אך לא דיבור באמונה הוא רצוני. רצוני לדבר על החיים, על המציאות ממש, על העכשיו, ועל מה ששבאמת חשוב, על הקב"ה, ומה שהוא דורש מאיתנו, ולא על העבודה או המכונית, גודל הדירה או כמות החברים, יופי החולצה או התאמת הנעליים, כי אם לחיות את החיים הממשיים והמציאותיים האלו ממש, אלו שמקיפים וסובבים כל אחד מאיתנו, לפי רצונו של הקב"ה.
נפשי סוערת היא, וסקרנותי מושכתני לכל כיוון ודבר. ורגשה אהבתי לעמי ולאדם ולכל בריה ויצירה, אך לסוף פרק הגעתי, ופרק חדש כה רוצה אני לפתוח.
ועתה, עומד אני. עומד אני ומחכה לך יקירתי שתבורכי מכל, שתעמדי לצידי, ואני לצידך, במסע החיים שלפנינו. בדרך שהקב"ה שולח אותנו מחד, ומאידך בפילוס העצמי שלנו לפי התורה והאדם. אך התיאותי להצטרף אליי? התעמדי יחד איתי?
)
הכל לטובה 
