פורום לקראת נישואין וזוגיות (עמוד 1765)

 

 

 

 

 

 

 

 

עברתי טסט................

 

 

 

שירות אקספרס-משלוחים, נא להשאיר טיפ!

בנות יקרות,

בין כל התסכולים היום- יומיים, בין כל התפילות הארוכות, הדמעות הכבדות, החמות,

מותר לנו לעצור לרגע, לנחם את עצמינו, להרגיע, לתת דרור לדמיון ולנסות להגיע למחשבתו של האלוקים ולו במעט. השקט הנפשי הזה דרוש לנו יותר מכל דבר אחר, דווקא עכשיו.

אז את רוטנת מכעס, ומאוכזבת מכל העולם ומעצמך, את שונאת את הגיל הזה וכבר נגמרו לך בראש כל הרעיונות איך להשתיק את הקולות הפנימיים המלחיצים...
בעל-זו מתנה. בן זוג- זו מתנה לחיים. לכל החיים.
אם היה לך יומולדת והיינו חברות טובות- הייתי שוברת את הראש שבוע, מה אני קונה לך...
לו היינו אחיות- הייתי משתגעת חודש...
מה לקנות? באיזה כסף? איפה לקנות? מה היא אוהבת? מה היא צריכה?
באיזה גודל? באיזה צבע? גימור? בלי גימור?

זה הרי לא נגמר...!

ככל שאוהבים מישהו רוצים יותר להשקיע, יותר להתאמץ, שיהיה מושלם. שיהיה מתאים. מה לעשות- למתנות גדולות-לא מקבלים "פתק החלפה".

אז המתנה היא לא מחברה, ולא מאחות, היא מהאלוקים בכבודו ובעצמו!
יתרה מכך, איש לא קונה לך שעון, או בגד, או בושם יוקרתי של דיור,
קונים לך בעל! בן זוג! פלג גופך! שורש נשמתך!

את יודעת כמה השקעה צריך לטרוח בו? לשפץ, לתקן, להבריג, להבריק...
בלי סוף. אלוקים אוהב עבודות מושלמות. עם הרבה מאמץ, יזע, השקעה,
והוא בעיקר לימד אותנו-
שדברים טובים מגיעים בהיסח הדעת...
ומה שבא בקלות- הולך בקלות...

אלוקים לא יכול לדרוש מן האדם משהו-ולא לספק לו אותו. כי הכול מה'.. ואז, מה העניין לדרוש מאיתנו?

אם הוא דרש, אם הוא ציוה, אם הוא כתב...אז זה חייב להגיע. חייב.

היות ואת עשית הזמנה, והתאריך כבר הגיע, אז זהו זה, את סה"כ בהמתנה של העטיפה, עכשיו בוחרים לך צבע, מה את אוהבת? כחול? כחול! עוטפים בסרט כחול, עם נצנצים? עם נצנצים! אורזים, עוטפים, קושרים, עוד רגע זה יצא לזרוע הנעה... ומבין כל המתנות, תהיה אחת ורק אחת שנצנץ לך בחינניות... ואז תדעי-תורך הגיע.
והוא יגיע.
מהר מהר.
לא משנה כמה יוקרתי יהיה הבושם, כמה יקר יהיה השעון, כמה יפה יהיה התכשיט, אם הוא לא ארוז או עטוף, זה מוריד מערכו. מהחינניות שלו.

אבל זו המתנה של אלוקים, אם אלוקים חושב שהוא רוצה עוד טיפ טיפה לשמור אצלו- זה רק אומר שהיא משתבחת, כי כל דבר שנמצא קרוב אליו - רק מדיף ריח ניחוח...
הדבר השני הוא-את. האם כבר פתחת זרועותייך? פיסקת את כל אצבעותייך? מתי בפעם האחרונה חייכת חיוך גדול חושף שיניים?
הא....הא...גמגומים, האם ככה מקבלים מתנות?

את עושה רושם, שאת בכלל לא רוצה מתנה...


שיהיה בעיתו ובזמנו. בנחת ו-ב-ש-מ-ח-ה-!
אוהבת אתכם!

יש איזה בחור אחד שאני מכירה די טוב, שלפני כמה חודשים יצא לי לסדר לו מישהי ואחרי פגישה אחת הבחורה אמרה שהיא מרגישה שהוא בכלל לא מוכןוהיא חתכה את זה והבחור דווקא רצה להמשיך. ואחרי שיחה עם הבחור גם לי היתה הרגשה שהוא קצת לא מוכן ואמרתי שאני לא אתערב לו בעניינים האלה.

אבל לפני חודשיים 2 חברות שלי ספרו לי שהם סדרו לו מישהי ושהם יצאו כבר איזה פעמיים ובזמן שהם יצאו אני לא חושבת שהוא ידע שעוד אנשים יודעים שהם יוצאים יצא לי לשמוע שהוא פנה ל2 אנשים לפחות לברר על 2 בנות אחרות במקביל שהוא יוצא עם הבחורה הזאת... וזה לא נראה לי חוקי בכלל!!!

 באמת מה נראה לבחור הזה? מצד אחד הוא יוצא עם מישהי, ועוד הולך ומברר על עוד 2 בנות ואני יודעת בברור שהוא בירר עליהם.

זה הגיוני להעיר לו על זה, באמת שמסכנה הבחורה שיצאה איתו, למרות שבסוף היא תפסה שכל וחתכה את זה אבל היא לא ידעה על זה שהוא בירר על 2 הבנות מהצד,

כשאני פניתי ל2 הבנות שסידרו בניהם לומר להם שיחתכו את זה בניהם הם לא היו מוכנות לשמוע.

במקרה כזה מה אני אמורה לפנות לבחור?!

זה באמת  מצב לא ברור....

למשל כמו הרבנית בת אל גרינשפן וכו'..

יעזור מאוד כי אני כבר לא בקשר עם הבחור שנפגשתי איתו..

תודה

מה מקומם של ה"קוצי מוצי" בקשר רציני המוביל לחתונה,

כלומר, עד כמה זה חשוב כל הקטע של:

כתיבת הודעות מרגשות, שירים, פרחים, עניינים ושאר רעיונות יצירתיים יותר ופחות.

 

האם זה מראה על קשר חזק יותר?, מהו המינון הנכון?, ואם זה לא קיים הרבה מידי זה מראה על חוסר בקשר?

או שזה בכלל תלוי באופי של שני הצדדים?.

 

יש לי דעה אישית בעניין, בכל אופן מעניין אותי לשמוע תגובות נוספות.

אני מגיבה בכוונה תחילה בגלוי, בפורום, ולא באישי.

שאלת אם אני נשואה? כן. אני נשואה. ובדיוק לכן מרשה לעצמי להגיב.

כי נמאס לי לשמוע כל הזמן על תופעות מיותרות כמו זו שתארת.

 

אני מנסה להבין, איך זוג שמגדיר עצמו (שניכם יחד וכל אחד לחוד) ככאלה שבאים מרקע 'חזק' 'תורני' (אריאל אמרת?) מגיע בדייט ראשון למצב כל כך... אין לי מילה שתתאר...

 

על הלכות ייחוד שמעת פעם? מה פתאום דייט ראשון באולם קולנוע, חשוך, סרט אימה... (סוג של ייחוד) ???

חסר מקומות לשבת בהם יחד? ובטח פעם ראשונה?

 

אין מקומות בירושלים אמרת? קשקוש! מנהרות הכותל זה ייחוד עבורך? אה באמת...

לך לפארק, בית קפה, גן שעשועים, בית מלון, טיילת, מאה שערים,, גן הורדים/הפעמון/סאקר/בוטני, לך לרובע, גן חיות - חסר???

 

קיבלתי במייל:

(מתוך האתר aish, "תקופת הבדידות" מאת פרידה)

 

חלומות החרדה הגיעו מוקדם מכפי שציפיתי.

ידעתי שהם מגיעים וניסיתי לאגור כוחות, להיות מוכנה להדוף את הדיכאון המתגנב ומתעורר, למרבה האירוניה, באותה תקופה בשנה שאמורה להיות תקופה של שמחה, צמיחה וחיבור לדברים הנעימים ביותר: תקופת החגים.

החגים עוסקים בהתחדשות מערכת היחסים של כל אדם עם ריבונו של עולם, ומבחינה ארצית יותר, הם עוסקים בבילוי של כל אחד עם המשפחה ועם האנשים שהוא אוהב. אבל אחרי 11 שנים שבהן אני עוברת את תקופת החגים כאדם בוגר וכרווקה, החרדה שלי מפני חודש תשרי המתקרב מתעצמת יותר ויותר מדי שנה.

למרות כל ניסיונותיי להתמקד בהכרה בריבונותו של האלוקים, להוקיר לו תודה על כל מה שנתן לי ולהתמסר לעבודה על מידותיי, לשקוע בשיפור האופי שלי - למרות כל זאת מתגנבת העצבות פנימה. ולמען האמת, גם הבושה.

שנה נוספת חלפה ואני עדיין לבד

מכאן מגיעים חלומות החרדה. הפרטים מעורפלים, אבל החלום החל כשעמדתי מאחורי בית הכנסת של הוריי, עם חברתי הטובה מימי ילדותי, נרגשת לראות אנשים שלא פגשתי זמן רב - והסתיים בכך שעזבתי את המקום, מבוישת, מושפלת ומרגישה לא שייכת. חלמתי את החלום הזה בזמן התנומה בשבת אחר הצהריים, כך שלא יכולתי לכתוב את החלום בפירוט, אך כשהתעוררתי, בלב הולם, הייתה האימה תלויה באוויר כמו ריח של בושם, מעכירה את אחר הצהריים הירושלמי הנעים.

שנה נוספת חלפה ואני עדיין לבד. שוב אכנס לבית הכנסת ואביט איך התקדמו חייהם של אחרים, אראה לאילו זוגות כבר צפוף בדירותיהם הירושלמיות החמימות, ואילו נשים הצעירות ממני בעשור נמצאות בהריון השני או השלישי. ואז ארגיש חריגה. אולי אני פרנואידית, אבל ארגיש מבוישת כשאראה משהו שדומה לחמלה בעיניהם של אנשים כשהם מדברים אתי. אשמע את מחשבותיהם: "עדיין לא נשואה", ואנסה לחייך בנועם כשמישהו או שניים, זרים למחצה ושוחרי כוונות טובות, יטעימו ברוב משמעות שהם מקווים ש"השנה זה יקרה".

אף על פי כן, אהיה אורחת ברוכה ואהובה בשולחנם של אחרים. לא אֱלָחֵץ בגלל הבישולים והניקיונות והצורך לקנות נעליים חדשות לילדים בני שש. כל מה שיהיה עליי לקנות הוא מתנה למארחת. יהיה לי זמן ללכת לשיעורים של מוסר וחיזוק, ואפילו זמן להרהר ולעבד - זמן לתשובה אמיתית. אנסה להזכיר לעצמי שאני בת מזל בזכות זאת... ושחבריי יחשבו שאני מטורפת כי אני מקנאת בהם על לילות ללא שינה וימים חסרי מנוח.

וברגע שאהיה שוב בבית הכנסת, אלחש, אבכה, אזעק את אותה תפילה חרישית ואיכשהו אשמור על אמונתי באלוקים שמסיבות כלשהן, שאינן ברורות לי, אינו נענה לתפילתי.

לא קל להיות רווקה בחֶברה המשפחתית הישראלית, או בכלל בחברה היהודית - בעיקר בחלקיה הדתיים

לא קל להיות רווקה כשאינך רוצה להיות, לא משנה היכן את נמצאת. אבל זה קשה אפילו עוד יותר בחֶברה המשפחתית הישראלית, או בכלל בחברה היהודית - בעיקר בחלקיה הדתיים. אני גרה בירושלים, ה"קהילה" היהודית המשגשגת ביותר בעולם. אבל אני אישה דתייה ורווקה - אני לא שייכת לבית כנסת, אני לא מופיעה ברשימת "ארגון החסד" של נשות השכונה ואני לא דרושה למניין. אני בלתי נראית ברדאר הקהילתי, אין בשבילי תפקיד מבחינה חברתית. בלי כל כוונה להיות דרמטית, אני חלק מאוכלוסייה שלא אמורה להתקיים, והקהילה היהודית עדיין לא למדה איך להתמודד עם העובדה שלמרבה הצער, האוכלוסייה הזאת קיימת.

אין פלא שכה רבים מאיתנו נושרים ויוצרים תת-תרבויות חלופיות של רווקים, שכולם נמצאים ביחד ואיכשהו נשארים תקועים באותו שלב בחיים. אם החברה מקוננת בקביעות על מצבם של אנשים כמוני מבלי לנקוט פעולה כדי לסייע לי לשנות את מעמדי הלא נעים, האם זה פלא שאנשים רוצים ליצור קהילות חלופיות, שם ירגישו פחות חריגים ומשונים? או האם זה כה מפתיע שיש אנשים, למרבה הכאב, שפשוט עוזבים את הקהילה לחלוטין?

החברה היהודית מצפה מאנשים להתחתן. בין אם אתה גבר או אישה, אתה לא נחשב אדם בוגר עד שאתה מקים בית (למרות דרשת הבר-מצווה).

בשנתיים האחרונות, הייתה תקופת החגים מוזרה מאוד בשבילי. כל שנה סיימתי מערכת יחסים שהייתה קרובה מאד להיות "הדבר האמיתי". למרות שהן לא הצליחו, הן מילאו אותי תקווה. הייתי קרובה כל כך לדבר האמיתי, שזה נמצא ממש מעבר לפינה. אבל אז ביליתי את רוב השנה בניסיון לאחות את כל השברים של עצמי לאחר מערכת יחסים שנראתה מושלמת, שנראתה אמיתית, שנראתה כאילו זה כל מה שחיכיתי לו ונראתה כמצדיקה את הסיבה לכך שהיה עליי לחכות זמן כה רב... עד שהיא התפוצצה בפניי. הייתי שבורה לחלוטין, ושנה לאחר מכן אני עדיין מחלימה, עדיין מנסה להבין מדוע זה קרה, למה עשיתי את מה שעשיתי, למה, ברוב חוכמתו, החליט אלוקים שאני חייבת לעבור את מה שעברתי... ניסיתי בכל מאודי ללמוד מזה, כפי שלמדתי ממערכות יחסים אחרות, לצמוח כתוצאה מזה, לאפשר לעצמי להפנים דברים שאני חייבת לדעת. אבל שנה וחצי לאחר מכן, אני בעיקר מרגישה כאובה, פגועה וחוששת.

עכשיו מגיע שוב ראש השנה. והנה אני כאן, עדיין לבד.

הגיע הזמן להכתיר את המלך, לתת דין וחשבון על מעשיי, לשאת ולתת על השנה שעברה ועל המתנה של 365 ימים נוספים...

וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה הישיבה ליד שולחן של מישהו אחר. שוב. (אני חייבת להבהיר משהו: בורכתי בחברים נהדרים שמציעים, שמזמינים, שמנסים להקל על אי הנוחות שהם יודעים שאני חשה. אני אסירת תודה מקרב לב. אבל אני פשוט לא מאמינה ששוב עליי להסתמך על נדיבותם). שוב אחבק את בנה של חברתי, שנהיה כל כך גדול שבקרוב לא יוכל עוד לשבת בחיקי, ותוהה מתי אוכל להעניק לאמי נכד, אם בכלל. ואחשוב על כך שוב בעודי יושבת לצד חברה של חברה, שתאמר שהיא מכירה המון בחורות נהדרות כמוני, אבל לא בחורים נהדרים...

מילותיה ימשיכו להדהד באוזניי בעודי יושבת בבית הכנסת שאליו אני מרגישה לא שייכת... ופעם נוספת אשפוך את לבי בפני בורא עולם ואתחנן בפניו שיאפשר לי להעניק את כל מה שאני מאמינה שיש לי להעניק. לכל שלב בחיים יש הקשיים שלו; אנא, קדם אותי לשלב הבא. כמוני, עוד בחורות רבות צריכות להילחם במרירות ובייאוש, בבדידות ובעצבות שמהווים מוסיקת רקע בימיהן, גם כשהן מצליחות בתחומים רבים אחרים.

אנא ממך, אלוקים, שנֵה את השלב שבו אני נמצאת: בחן אותי בעבודה הקשה הכרוכה בנישואין. תן לי לעבוד קשה, לעבור לילות ללא שינה ולהרגיש מבודדת, כמו כל חברותיי שילדו את ילדיהן הראשונים. תן לי לחשוב שאשתגע אם לא אצליח למצוא קצת זמן לעצמי, רגע של שקט. תן לחותנים שלי להרגיז אותי, ותבלבל אותי בשאלה לאיזה צד של המשפחה ללכת בחגים. אתגר אותי עם ילד או שניים מנישואים קודמים של בן הזוג שאמצא.

אם אצליח להוציא את עצמי מהמחשבות שבהן אני שקועה, אתפלל למען אחרים במצבי, בחורים ובחורות שרוצים, יותר מכל דבר אחר, להקים בית יהודי. בלי קשר לדבר המעכב את כולנו, הלוואי שתהיה שנה זו השנה שבה נפסיק להיות לבד. תן לשנה זו להיות השנה שבה יהפוך כל אחד מאיתנו לחלק מהעבר, ההווה והעתיד היהודי - בכך שנקים משפחות יהודיות.

תן שתהיה שנה זו השנה שבה לא תודיע לי חברתה של חברתי בצער על היעדרם של בחורים טובים, אלא במקום זאת תחזור הביתה ותעשה רשימה. היא תרים כמה טלפונים. היא תמצא לפחות חמישה בחורים טובים להכיר לפחות לחלק מאותה כמות אדירה של בחורות נהדרות שהיא טוענת שהיא מכירה.

תן שבשנה זו יזכרו אנשים להזמין רווקים וגרושים ואנשים אחרים שאין להם משפחות.

תן שבשנה זו יזכרו אנשים להזמין רווקים וגרושים ואנשים אחרים שאין להם משפחות. שיזכרו שכל חג, כל שבת, הוא תזכורת למה שאין לנו.

תן שבשנה זו יזמינו אנשים עם ילדים את הזוגות ללא הילדים - זה שהם לא יכולים לספק חברים למשחק לאחר הצהריים, אין פירושו שהם לא חלק מהקהילה. תן שבשנה זו יבינו אנשים, שלשאול מישהו "מה לוקח לכם כל כך הרבה זמן", לגבי הולדת ילדים, עלול להיות האמירה המצערת ביותר שאנשים המתמודדים עם בעיות פוריות עשויים לשמוע.

עשה שתהיה זו השנה, שבה ההורים הטרודים והעסוקים המתכוננים לשבתות והימים הטובים של החגים, יעצרו לרגע ויזכרו כי הם מבורכים במידה שלא תתואר בכך שיש להם זה את זו, למרות החסרונות של כל אחד מהם, ושילדיהם הצרחנים והשובבים הם מתנות נפלאות שהעניק להם השם.

תן שראש השנה הזה יהיה החג שבו תירגע מעט הריקנות הקודרת, כך שנוכל לזכור, שיהא החֶסֶר בחיינו אשר יהא, יש רק מקום אחד שאליו נוכל לפנות.

במהלך השנה הזאת, הלכתי לפגוש שדכנית - אישה מקסימה ואינטליגנטית, שהזהירו אותי שהיא לפעמים קצת חסרת טאקט. לאחר שדיברנו זמן מה, היא אמרה, "אח, את כל כך חכמה ומצחיקה ומעניינת ויפה..."

(חיכיתי ל"אבל...")

"... לעולם לא אצליח למצוא לך בעל!"

ידעתי, ממש באותה שנייה, שזה אחד הרגעים שבהם אני יכולה לבחור: להרגיש חסרת תקווה, או לחשוב שזה מצחיק. אחרי הכל, מה שהיא בעצם אמרה זה שזה לא מפתיע שנדרש לי זמן רב יותר למצוא בעל - אני אישה מיוחדת ואני זקוקה לגבר מיוחד.

חייכתי ואמרתי לה שלא תדאג.

"את לא אחראית לכך שאמצא בעל", הרגעתי אותה. "זה התפקיד של הקב"ה. השאלה היא אם תהיה לך הזכות להיות השליחה של האלוקים לדבר הזה. ואני בוטחת בו לחלוטין."

תן שלכל אורך ראש השנה הזה, אזכור וארגיש את מה שאמרתי עכשיו.

-----------------------------------

 

|שתי צמות שהסתכלה בטעות בלוח שנה ונחרדה....|

 

 

אבל אפשר לאמר שאני לא באה לשאול איזו שהיא שאלה אלא סתם לספר משו שמציק לי כבר מלא זמן......

אז אם אתם מרגישים שאני מידי חופרת אתם יכולים לעבור לשרשור הבא, אבל אני באמת מחכה לתגובות......

אז איפה נתחיל?

אני בת 22  ועד לפני 4 שנים ידעתי עם מי אני הולכת להתחתן,אני יודעת שז נשמע הזוי אבל הייתי מאוהבת עד מעל הראש...

היו להורים שלי חברים ממש טובים שמאז שאני זוכרת את עצמי רצו שאני יהיה הכלה שלהם....

אז כשהייתי יותר קטנה מבחינתי היה מדובר בבדיחה וזהו אבל ככל שבגרתי באמת התחלתי לאהוב (אני שיא המסמיקה אפילו כשאני כותבת את זה..)  את הבחור הזה

ולא רק בגלל החיצוניות שלו,היה לו מידות סוף הדרך.....

עזבו לרגע יראת שמיים (שבה הוא היה ממש חזק) היחס שלו לבני אדם ואפילו לילדים קטנים....קיצר,בחור זהב.....

בכל אופן לפני כ4 שנים פחות או יותר המשפחות שלי ושלו הסתכסכו,אבל ממש.

מחברים שהם כמו אחים בנפש הם נהייו ההפך הגמור...... וזהו.

אחרי בערך שנתיים הבחור התארס והתחתן,מאז לא שמעתי אודותיו כלום!!!

והנה הגענו לסיבה שבגללה החלטתי לכתוב,הנקודה היא שאפילו שעברו מאז 4 שנים אני עדיין חושבת עליו,משווה בינו לבין בחורים אחרים ו....הבנתם ת'רעיון.

אני מאמינה שהכל מלמעלה ושידוכים הם מאת הקב"ה אבל עדיין קשה לי להיתנתק.

אני עדיין אוהבת אותו........

מחכה מאוד מאוד לתגובות שלכם.........לילט

 

 

  

היתה כאן פעם בפורום אחת בשם "בדולח" מישהו יודע מה קורה איתה, ואם היא התארסה? פשוט מישהו שאל ואתי.

למה כשאני חוזר מדייט, עייף מתוסכל, עצוב,

ואבא ואמא יושבים במטבח ושואלים אותי: נו, איך היה?

אני עונה: עזבו, אין לי כח לדבר....

ובתוך הלב מתחנן: אל תרפו, תשאלו, תדובבו אותי, אני רוצה לפרוק....

 

למה כשחבר בוכה לי שהוא שבור ומצוברח,

אני עונה לו: עזוב, אל תדאג, הכל יעבור, קח בקלות.

וכשאני מגיע לאותה סיטואציה, אני כלל לא קליל,

אלא שוקע ושוקע בתהום השחורה,

ורק טובע עוד יותר.

 

למה כשאני שומע על אנשים שעוברים נסיונות לא קלים,

אני אומר להם: ה' דופק על הקנקנים החזקים,

כנראה שאתם משהו מיוחד.

ובלב צורח ושואג: אלוקים, אני כלי חלש,כלל לא רוצה להיות מיוחד, אל תנסה אותי.

 

למה כשאני נשבר ונופל,

אני רץ לחפש את אלוקים,

לבכות לו, לבקש, לחפש מרגוע בכנפיו,

ואילו בזמנים שמרגיש שהעולם בכף ידי,

אני קצת שוכח ממנו,

עד שהוא מזכיר לי שוב, בצורתו שלו, שהוא קיים,

ושוב אני רץ אליו.

 

למה אני אוהב להיות ריאלי, מפוקח, לדעת את האמת המדוייקת,

בכל תחום בחיים,

ואילו כשמספרים לי שכן, יש מקרים בהם אנשים נשארים רווקים,

ואני צריך להיזהר בהחלטותי,

אני סותם אוזני משמוע, ומבקש לא לדעת מהן העובדות המדוייקות.

 

למה לב שלם חייב להיות שבור.

ואולי אסתכן ואבקש שליבי לא אהיה שלם.

 

 

 

מעניין למה

להמשיך ולהיפגש עם מישהו מתוך מחשבה, שאם זה יהיה רציני הוא ישתנה בשבילי?

 

(מדובר במשהו חיצוני, שלא נצרך מאמץ כדי לשנותו, רק רצון.)

 

מצד אחד יש תחושת יוהרה במחשבה הזאת, מצד שני, אם מישהו יצא איתי ובסך הכל יהיה רצון הדדי להמשיך אשמח אם הוא ימשיך איתי על סמך הקביעה שאכן אשתנה (שוב, משהו שהוא לגמרי בר שינוי.)

אני חייבת למצוא מקומות מעניינים להיפגש בהם.

נפגשנו כבר 5 פעמים, וברוך ה' הולך טוב (בלי עין הרע)..

החלטנו שנמאס לנו להיפגש כל הזמן בבנייני האומה וללכת לגן סאקר או לאיזור-

אנחנו מחפשים מקומות שונים ום גברים מעניינים שאפשר לעשות ביחד.

 

נשמח לעזרה- ואם אפשר מהר...

 

תודה רבה!

(=

בס"ד

כשאנשים שומעים שהתארסתי הם מרימים גבה ואומרים בקול במו אזני שמעתי :

מה באמת היא מתחתנת ? חשבנו שאחותה קודם ? או שלפחות אח שלה ....

 

אני רואה את הקנאה בעניים שלהם .

 

אני יודעת ומדעת לכך שבסבבתי הקרובה לא חשבו ועדיין שאתחתן לא בגיל הזה לא בזמן כזה ולא עם הבחור הזה כואב לי מאד מאד וצר לי על כך .

 

רואים את התמיהה על הפנים שלהם את סמין השאלה ואת החקירות על הבחור מי זה שלוקח את הבת ההיא הפגית המסכנה חסרת ביטחון העצמי זאתי שרצו לשים אותה בבית ספר מיוחד זאתי שעברה כך וכך וכך בחיים הקצרים שלה ואז אני מסתכלת להם בעניים כן בעניים ואומרת להם לכל סיר יש מכסה וגם לי ואז הם שותקים שקט כזה ולי לי כואב כל כך בלב חזק .  שם בלב בפנים .

 

אני לא מפרסמת את זה שהתארסתי רבים ממכירי ידעו רק שיקבלו את ההזמנה והתגובות ידועות .

 

אני מפחדת שבחתונה שמה יגלו את סודותי הכמוסים אלו שבעלי לעתיד לא יודע שהמושלמת שלו היפה והצדיקה שלו  לא הייתה תמיד כזו . שהם ירכלו עלי ועליו כמו שהם עשו לבת דודה שלי לחתן שלה ואני לא רוצה את זה .

 

מתחת לשמחה ולחיוך שלהם מסתתרת קנאה מהגרועות

 

ואני חודש ושבועייים לפני החתונה שלי שהתגובות האלו מושמעות באזניב בכמה הימים האחרונים זועקת לאבא שלי שבשמייים נקום את דם ליבי השפוך נקום .

 

אני רק רוצה שלא יגידו לי את זה רק....

 

למה יש אנשים רעים בעולם למה?

 

 

 

וחשבתי:

כל העולם הזה לא בשבילי. אין לי כח לעבודה של החיים האלה.

לקום לעבוד לשכור דירה לחזור לישון לאכול להיות בסדר לעבוד לצלצל לחפש בחור להיפגש להיות נחמדה לא מעניין לא הולך לא נראה לחזור לדירה להיות עם שותפות לרצות כל הזמן להרגיש שאתה מתעניין בצד השני לעלות לאוטובוס הנהג לא עוצר לי בתחנה למרות שציליצלתי קודם ללכת לעבודה אנשים מתעצבנים כל אחד בעולם שלו לראות ילדים באוטובוס להקשיב לשיחות בינם להורים שיחות שיטחיות ובטח האמא עייפה ומענין כל הזמן לדעת מה להגיד לילד כי הוא העתיד והוא זה מה שנותן לך משמעות והילד הזה גדל והוא יסתובב כמוך לחפש דירה עם שותפים ועבודה והוא יחיה לבד ויעזוב בית ולמה כל זה אם בסוף מתים? מדכא שאי אפשר לצאת מפה.

את כלה! את כלה!! את כלה!! את כלה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

כיצד מיישמים זאת בחיי היום יום?ובבקשה עצות פרקטיות ולוא סיסמאות....