פורום נוער וגיל ההתבגרות (עמוד 1596)

אילו חיינו בדור החורבן...

שוב חלפה שנה, המשיח עדיין לא בא, בית המקדש עומד עדיין בחורבנו, ואנו שוב מתאבלים בימים אלו, ימי בין המצרים. דיני האבלות בתקופה זו הולכים ומחמירים. מי"ז בתמוז עד ר"ח אב נוהגים מקצת מנהגי אבלות. מראש חודש אב ואילך ובשבוע שחל בו תשעה באב הדינים חמורים יותר. בערב תשעה באב מתגברת האבילות. חמור מכולם הוא יום תשעה באב עצמו.

למעשה, גם במשך כל השנה יש לנו הלכות של "זכר לחורבן". מול פתח הבית מותירים אמה על אמה שאינה מסויידת, באירוסין שוברים צלחת, בחתונה שוברים כוס ומניחים אפר בראש החתן - כל אלו זכר לחורבן הם. מטרת המעשים כולם, להחדיר לליבנו את אשר איבדנו בחורבן בית המקדש.

מובן מאליו שאילו היינו חיים בזמן שנחרב בית המקדש, יחסינו לחורבן היה שונה. בודאי אלו שראו את החורבן בעיניהם, חשו צער עמוק לאין ערוך אלינו. וככל שחולפות השנים, אכן גדל הקושי להתאבל כראוי על ירושלים והמקדש.

רבי משה איסרליש (הרמ"א) מספר בספר "תורת העולה" שאפלטון, הפילוסוף היווני הגדול, הגיע לירושלים עם נבוכדנצר, מלך בבל, מחריב בית המקדש. לאחר החורבן עבר אפלטון ליד הר הבית, וראה את ירמיהו הנביא יושב, בוכה ומקונן על החורבן. התפלא אפלטון: "כיצד אתה, ירמיהו החכם הגדול, בוכה על עצים ואבנים?" הוא הוסיף ושאל: "מה התועלת בבכי, הרי הבית כבר חרב? ואין זה ראוי לחכם לבכות על העבר".

השיב לו ירמיהו: "כלום יש לך ספיקות פילוסופיים אשר אינך יודע את פתרונם"? השיב לו אפלטון: "אכן, יש לי ספקות רבים, אשר אין אדם בעולם שיוכל לפשוט אותם". אמר לו ירמיהו: "הצג נא בפני את ספקותיך, ואפתור לך אותם". ואכן כך היה, אפלטון שאל וירמיהו השיב לו בנקל. נדהם אפלטון ותמה האמנם העומד לפניו הינו ילוד אשה, שכן לפי חכמתו נראה היה שאין מדובר באדם קרוץ-חומר. לנוכח פליאתו זו, אמר לו ירמיהו: "אתה בודאי תמה, ואני אומר לך שאת כל החכמה הזו שאבתי מעצים ואבנים אלו! זו התשובה לשאלתך הראשונה מדוע הנני בוכה על עצים ואבנים שחרבו.

למעשה התשובה לשאלתו השניה של אפלטון: "מדוע בוכים על העבר? גם היא פשוטה בתכלית. איננו בוכים על העבר, בוכים אנו על העתיד, שכן שערי דמעות לא ננעלו. ובזכות אותן דמעות נזכה לראות שוב את המקדש עומד על מכונו במהרה בימינו.

בכיו של ירמיהו ממחיש כיצד התייחסו בני דור החורבן לשריפת בית אלקינו. כל עוד שבית המקדש היה קיים, חיו היהודים בדרגת רוממות שונה לחלוטין מדרגתם שאחרי החורבן. הכל חיו בקדושה ובטהרה, גם דרגת ההבנה בתורה היתה ברמה אחרת. על כך נאמר במגילת איכה: "מלכה ושריה בגויים, אין תורה", מעת צאתם לגלות נסתמו חלקית מעיינות החכמה הרוחנית. אנו מסמיכים בתפילה את הבקשה" "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו" לבקשה "ותן חלקנו בתורתך". בעת בניינו המחודש של בית המקדש שוב יפתחו שערי החכמה לרווחה.

להמחשת מצבנו, נתבונן במציאות הקיימת אצל בעלי חיים. כאשר ציידים צדים חיה וכולאים אותה, היא אינה משלימה לעולם עם מצב זה. בכל עת היא מנסה לברוח ולחזור אל חיי החופש שהורגלה אליהם. בעלי החיים שנולדו בשבי אינם מנסים לברוח. מעולם הם לא טעמו את טעם החופש.

הדבר מהווה משל למצבנו. אילו היינו רואים את בית המקדש, או לפחות שומעים עליו מאבותינו אשר ראו אותו, בודאי היינו מתאבלים בדרגה שונה לחלוטין, שכן אז היינו יודעים על מה להתאבל. אולם מאחר ואנו חיים מזה אלפיים שנה בגלות, העבודה הרוחנית להגיע בתוככי הלב לאבל אמיתי על החורבן הינה עבודה קשה ביותר!

בית המקדש - פיסת גן עדן

שופן, המלחין הפולני הנודע, היה פטריוט פולני גדול. בתקופתו כבשו הרוסים את ארץ מולדתו. הוא לא היה יכול לשאת זאת, לסבול את הכיבוש, לראות את הדגל הרוסי מתנוסס על ארמון המושל, את החיילים הרוסים הגודשים את הרחובות, את הטפסים הרשמיים בשפה הרוסית, ומעל לכל - את אדישות התושבים לכל ענין הכיבוש, את השאננות ואת ההשלמה. קם והצטרף אל הגולים מארצו, אל האצילים ואל ראשי הצבא, שחלמו על זמנים טובים יותר, עת תשוב העצמאות למולדת.

אולם עד מהרה הוברר לו, שהוא נותר החולם היחיד. הוא ראה את הגולים חיים את חיי ההווה, מתענגים על מנעמיו. העובדה שתמיד הזכיר את המולדת, היתה להם לזרא... "אבדה תקוותך, פולין", קבע בכאב.

ערב אחד פסע ברחוב, עבר בסמוך לבניין בית הכנסת היהודי ששרוי היה באפילה. לפתע שמע קולות בכי בוקעים ממנו. לבו ניתר בבהלה. מי בוכה בבנין השמם? הוא ניגש אל החלונות וראה שהעלטה אינה מושלמת. ניצוץ חיוור של אור בקע מנר בודד. קרב בלאט אל החלון והביט פנימה. להפתעתו, הבחין בצלליותיהם של המוני אנשים ששהו במקום. כולם ישבו שפופים לארץ. נר יחיד דלק, נלחם לבדו בעובי החשיכה. הנר היה נתון בידו של איש שיבה, שישב לארץ כעמיתיו, בידו אחז מגילה וקרא בה לאור הנר בניגון עצוב, בקול רוטט, רווי יגון. ניגון שנקטע באנחות ובאנקות שבקעו מהקהל.

שופן לא הבין את הנאמר, אולם המחזה הפעים אותו. מראה בני הקהילה היהודית היושבים לארץ בחשיכה והניגון הנוגה, ריגשוהו עד דמעות. הוא לא ידע כמה זמן עבר עליו בהתבוננות זו. האיש הקשיש סיים את קריאתו, והקהל פרץ בקינה קולנית, נרגשת. לאחר דקות ארוכות הסתיים המעמד, הקהל קם על רגליו והחל נוהר החוצה. שופן שם לב שהאנשים יחפים, רק גרביים לרגליהם... הוא פנה אל אחד מהם ושאלו: "מה זה היה? מהי משמעות ההתכנסות הזאת בחושך?"

הלה הביט לעברו בעיניים עצובות, אדומות מדמעות: "בית המקדש שלנו חרב, גלינו מארצנו", אמר בכאב.

שופן תמה. מעולם לא ידע שנותרה ליהודים כברת ארץ משלהם, ואף לא שמע שלחמו בעדה. "מתי זה אירע?" שאל.

"לפני כאלף ושבע מאות שנה", נענה. "החורבן אירע ביום זה - יום תשעה באב!"

פיו של שופן נפער בתדהמה. כשדיבורו שב אליו, אמר: "מובטחני בעם זה, שישוב לארצו! עם שלא שכח את חורבן ביתו במשך אלף ושבע מאות שנה, מובטח לו שישוב אליו! על הפולנים ללמוד מהעם היהודי, כיצד מתאבלים על המולדת שאבדה!"

זהו תשעה באב בעיניו של פטריוט פולני. למעשה, לא היה לו מושג, עד כמה טעה בהבנתו! עם ישראל לא התאבל אלף ושבע מאות שנה (אלף ותשע מאות ומעלה - עד ימינו) על אבדן העצמאות בלבד. העצמאות המדינית אבדה לעם ישראל מאות שנים לפני חורבן בית המקדש. נציב רומאי ישב בקיסריה ופיקד על חיל מצב שהתפרס בכל רחבי הארץ. היה לו מעוז בירושלים, במבצר אנטיוכיה הסמוך לבית המקדש והשולט על כל הנעשה בו. המרד נגד הכיבוש דוכא ביד ברזל, ובעשרה לחודש טבת שבו הרומאים ושלטו בכל רחבי ארץ ישראל, למעט ירושלים. המורדים התבצרו מאחורי החומות החזקות, שלוש במספר, והרומאים הטילו עליהם מצור ממושך, שנמשך שנתיים ומחצה. המערכה הוכרעה, למעשה, בשבעה עשר בתמוז בו הובקעה חומת העיר, והשונא חדר פנימה להרוג ולהשמיד. המרד נחל כשלון חרוץ. כל אלו הם אמנם תאריכים עצובים בדברי ימי העם, ימי צום בלוח השנה. אולם האבל הגדול, יום הצום המרכזי, היום שצמים בו מערב עד ערב, קוראים את מגילת הקינות, יושבים לארץ, אין נועלים נעלי עור – האבל הגדול חל שלושה שבועות לאחר מכן, ביום בו בית המקדש עלה בלהבות!

בית המקדש הוא נשמת העם. הדעת אינה מוסחת מהעדרו. בכל תפילה מבקשים אנו על בניינו המחודש בעת הגאולה: "והשב את העבודה לדביר ביתך". בכל ברכת המזון אנו מפצירים, שהוא ייבנה מחדש: "רחם נא... על הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו".

מהו בית המקדש? תקצרנה המילים מלתארו! משל למה הדבר דומה? לו נשאלנו מהו אדם, והיינו מתארים את דמותו. כל מלה היתה נכונה, ובכל זאת לבסוף לא היינו מתארים אלא פסל או בובת שעוה. כי האדם – ייחודו בנשמה שבו, בכישוריו ויכולתו, בהשגותיו וחזונו. את כל אלו קשה לתאר!

נכון, אכן בית המקדש היה בית מפואר ונשגב. אולם ייחודו – ברוחניות ששרתה בו, בשכינה ששכנה בו.

בית המקדש ניטל מעימנו מפני חטאינו. הוא חרב בעוונותינו, ומאז אין לנו מנוח. כל צרה המתרגשת עלינו, מהווה לנו תזכורת שבית המקדש חרב. בעבר מחמת ההארה ששפעה ממנו - לא אירעו מאורעות מעין אלו. כל הדרדרות רוחנית באשר היא מזכירה לנו שבית המקדש שוב איננו עמנו. כל צרה, כל יגון ואנחה, מזכירים לנו שחסרה לנו ההגנה, שאין לנו בית מקדש! כי בזמן ששרתה בעולמנו שכינה בבית המקדש, הרוחניות היתה במיטבה.

בבוא הגאולה השלימה תשוב השלמות לשרור, ואף תשוב השכינה לשרות. סמלה של השראת השכינה בינינו יהיה בניינו המחודש והנצחי של בית המקדש!

 מה שחסר

הם ישבו קבוצת תלמידים, מכונסים סביב אדם נשוא פנים, מאזינים לכל מילה.

נושא השיחה היה "חורבן וגלות". הוא דיבר אתם על ימי "בין המצרים" המבטאים ימים של זכרון, של כאב על מה שהיה ואיננו, על ירושלים שחרבה בידי שונאים ועל היהודים שיצאו לגלות ארוכה בשנים.

ומאז אנחנו בוכים, ממאנים להתנחם.

הם ניסו להפנים את הדברים, אבל תלמיד אחד ביטא בקול את שחשו כולם:

"אבל, כבוד הרב, היום ירושלים עומדת על תילה, אלפים מתגוררים בתוכה, והיא שוקקת חיים כמעט כמו בימים עברו, אז איך אפשר לבכות על חורבן, כשמול העיניים רואים בניין?"

"ואולי יותר מכך. כששומעים את הסיפורים על מלחמת השחרור ועל מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים, הלב מתמלא שמחה. על ההישג, על מה שזכינו, על ירושלים העתיקה ששבה לידי הבנים האוהבים. מדוע, אם כן, לבכות?"

במקום תשובה, פתח הרב בסיפור:

שני אחים היו בארץ ישראל לפני כאלפיים שנה. האחד תושב ירושלים, גר בבית קטן וצפוף, אך מאושר וטוב לב, מחלונות ביתו הוא רואה את בית המקדש מתנוסס לתפארה, מבחין בכהנים הממהרים לעבודתם, בלווים ההולכים וכלי נגינה בידיהם, ובהמוני בית ישראל העולים לבית המקדש וקרבנותיהם בידיהם. סמוך לביתו חצר קטנה ובה מעט עצי פרי, כרם גפנים קטן ותרנגולות מטילות ביצים. הוא אוהב את ביתו, ולא מוכן לעבור לגור במקום אחר תמורת כל מחיר.

יום אחד עלו הרומאים לירושלים, עקרו את גידוליו, החרימו את בהמותיו, שרפו את ביתו, ואותו גירשו לארץ זרה.

הלוך הלך ובכה, מיאן להתנחם.

האח השני התגורר בכפר פקיעין שבגליל, בבית אבן גדול ורחב ידיים. מחלונות ביתו נשקף נוף גלילי מדהים. מסביב לבית על שטח של דונמים רבים היו נטועים עצי פרי לרוב, עצי זית מניבי שמן, גפנים ושדות תבואה. בהמותיו הסתובבו מדושנות בשדות המרעה.

היה לו טוב, הוא היה שמח בחלקו ובנחלתו, והודה לבורא שזיכה אותו לחיות בשלווה בארץ ישראל.

יום אחד חרב עליו עולמו, חיילי הצבא הרומי פשטו על שדותיו, שרפו, החריבו והשחיתו את הכל. לא הותירו פיסת אדמה אחת שלא נחרכה, ואותו שלחו לגלות בארץ נכריה.

אף הוא הלך הלוך ובכה, ממאן להנחם.

שנים חלפו, האחים מאנו לקבוע את מושבם בגולה, לבם היה מר עליהם, והם ניסו בכל דרך לעלות חזרה ארצה.

בהזדמנות הראשונה הם עשו זאת.

האחד חזר לפקיעין, בנה מחדש את ביתו, ניקה את אדמותיו, סיקל, עדר חרש וזרע את שדותיו, נטע מחדש את הכרמים ועצי הפרי. רכש בהמות. והחל שב למסלול חייו הקודם.

היה לו טוב, מדי בוקר היה עומד בחלון ביתו משקיף על הנוף המדהים אותו חשב שלא יזכה לראות עוד, מודה לאלוקיו על שזכה לחזור ולהתגורר בארץ ישראל, ושמחתו הייתה גדולה.

האח הירושלמי חזר אף הוא לאדמתו, שיקם את הריסות ביתו, נטע מחדש את עצי הפרי, הכניס עופות לחצרו, וניסה לשוב למסלול חייו הקודם. אך השמחה היתה ממנו והלאה.

מחלון ביתו שוב לא ראה את בית המקדש, המתנוסס לתפארה. הקטורת שהייתה מבשמת בריחה הטוב את ירושלים כולה, שוב לא הפיצה את ריחה הנעים בביתו, ועשנה לא היתמר אל על כמימים ימימה. שירת הלווים לא נשמעה, והמוני העולים לרגל שהיו ממלאים את העיר, לא נראו צועדים ברחובותיה.

ירושלים הפכה לחסרת חן, זוהרה ניטל ממנה, הדרה נעלם, זיווה הועם ויופיה הושחת.

היא הפכה לעיר חסרת נשמה.

נכון, ביתו עומד על תילו, העצים נותנים פירות כבעבר, התרנגולות מטילות ביצים, אבל בעצם, לאמיתו של דבר, שום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה. הכל שונה, זו לא אותה עיר, הנשמה שבה חסרה, השכינה ששרתה בה הסתלקה ואיננה. זו ירושלים אחרת.

הוא לא יכול לשמוח.

הוא בוכה, יום יום, שעה, שעה.

הוא יודע מה חסר לו.

כדי שנצליח לבכות, אמר הרב, צריך לדעת מה חסר לנו. צריך להתחבר למה שהיה, ואיננו. להתחבר אל הנשמה של ירושלים, אל האור שבה, האור שהאיר והוחשך.

אם נדע למה לשאוף, מה לבקש, זו כבר התחלת הגאולה. 

לקחי החורבן

לצידם של החגים שהיהדות חוגגת, היא מקיימת גם ימי צום ואבל. מטרתם של ימים אלו לציין מאורעות קשים שהובילו את עם ישראל לחורבן בתי המקדש הראשון והשני, ולגלות בת אלפיים השנה שטרם הסתיימה כליל. ארבעה תאריכים בשנה נכתבו על ידי הנביאים וצויינו על ידי חכמי התורה כימי צום. כל אחד מהם מהווה שלב נוסף במסכת החורבן. בעשרה בטבת החל המצור על ירושלים, בשבעה עשר בתמוז הובקעה חומת ירושלים על ידי האויב שצר עליה, בתשעה באב נחרבו שני בתי המקדש, ובתחילת חודש תשרי נרצח גדליה בן אחיקם, מנהיגם האחרון של יהודי ארץ ישראל לאחר החורבן. עם מותו בא הקץ לישוב היהודי בארץ באותה תקופה.

המאורעות שתרמו תרומה של הצלה, של בנין, של שגשוג ושל עילוי רוחני כמו יציאת מצרים, מתן תורה, הניצחון על היוונים ונפילתו של הצורר המן, זכו לחג אחד בלבד; לעומת זאת, את החורבן הנציחו הנביאים בארבעה ימי צום הפרושים על פני השנה כולה. עובדה זו אומרת דרשני!

נקדים ונאמר, לעתים ניתכים אסונות על האדם באורח מפתיע לחלוטין. אולם למעשה, מרבית האסונות. מתרחשים כתוצאה מהזנחה מתמשכת ומחוסר הכנה מספקת. בתחילה ההזנחה היא בדרך כלל מזערית, ואינה גורמת נזק רציני. למרות זאת, החכם רואה את הנולד, אינו מזלזל בבעיה ושוקד על תיקונה. לעומתו, העצלן מתעלם מהבעיה, משלה את עצמו שלא קרה דבר משמעותי, וממשיך בחיי שגרה. כתוצאה מכך ההזנחה צוברת תאוצה עד שמתרחש "כמעט אסון". אולם אין זה סוף פסוק. מי שהתרגל לחיים קלים ונוחים יעדיף לעצום עין. גם בשלב קריטי זה הוא עדיין בטוח שהכל יסתדר. גם כאשר הכתובת מופיעה על הקיר, והכל יודעים שהסוף קרב, הוא ממשיך להזניח את המצב מתוך עצלות ומתוך ייאוש. הוא מחליט שבין כה וכה אין מה לעשות, הענין נראה לו אבוד, ולדעתו, אין מה לתקן.

ארבעת הצומות מלמדים אותנו שהחורבן לא היה אסון בלתי נמנע. במשך שנים רבות התריעו הנביאים על ריקבון פנימי המתפשט בעם. הם הזהירו מפני השואה הצפויה, אך ללא הועיל!

כאשר נתמלאה הסאה, החלו הצרות מבחוץ, האויבים החלו לאיים, להטיל מצור. גם באותה שעה עדיין לא היה מאוחר מדי. לו קראו את המפה בשלב זה, לו היו חוזרים לדרך הנכונה, היה האויב חוזר כלעומת שבא. אולם תושבי ירושלים בטחו בכוחם, הם אמרו שלעולם לא יבוא אויב בשערי ירושלים, ולכן הם המשיכו בשלהם עד הסוף המר.

מדי שנה אנו חוזרים ונזכרים בחורבן זה, חורבן שפצעיו עדיין לא הגלידו. בכל תאריך המציין שלב נוסף של החורבן אנו עוצרים וגוזרים צום, ומכאן יוצאת קריאה להתבוננות ולתיקון המצב! יש כאן איתות מן השמים שאין זו גזירה שאי אפשר לשנותה, אלא הכל תלוי בנו. גם בשלב מתקדם, גם כשלכאורה הכל נראה אבוד, אם נשכיל להתעלות ולשפר את מצבנו הרוחני, תבוא הישועה!

לקחי החורבן

נתאר מאורע שהתרחש בתקופת שיבת ציון, לאחר שבעים שנות גלות בבל:

זה עתה הגיעו העולים הראשונים מבבל לירושלים. הם בנו את בית המקדש השני, בעקבות הכרזת כורש מלך פרס שניתנת רשות להקים את בית המקדש מהריסותיו. העם שב לארצו, לעירו המקודשת והחל בחיים חדשים. באותם ימים נשאל הנביא זכריה על ידי תושבי בבל:

"הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶש הַחֲמִישִי, הִנָזֵר, כַּאֲשֶר עָשִיתִי זֶה כַּמָה שָנִים?" (זכריה ז')

כוונת שאלתם היתה: האם עלינו להמשיך לצום בתשעה באב, יום חורבן בית המקדש, כפי שצמנו בכל שנות גלות בבל? בשאלה זו היתה כלולה הקביעה, שאמנם נבנה הבית מחדש, אולם הלא אין דמיון בינו לבין הבית הראשון, הן מבחינת הפאר החיצוני והן מבחינת קדושתו והשראת השכינה שבו.

בתשובת ה' כלול המסר הבא: סבורים אתם שאני הוא הזקוק לצום, שהצום עצמו הוא המטרה? טעות היא בידכם! חפצים אתם לדעת אם עדיין יש מקום להתאבל? קראו היטב את הדברים שאמרו הנביאים הראשונים לפני החורבן, קראו את התראותיהם על חטאי העם, תבינו מדוע נחרב הבית הראשון, ולאחר מכן תשאלו את עצמכם: האם הדברים באו על תיקונם?

הנביא מסכם את דברי תשובתו, תשובה המתייחסת בעיקרה לדורות העתיד, לעידן הגאולה השלמה:

"צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח', י"ט) .

כל הצומות יתבטלו כאשר יגיע העם למטרה הנשגבה: "האמת והשלום אהבו". חורבן בית המקדש הראשון אירע משום שהאנשים דיכאו את האמת. עבודת האלילים התפשטה והתרחבה בקרב העם, ועמה אבד הרסן המוסרי. בתקופת בית המקדש השני, אמנם שמרו ישראל על האמת ולא עבדו עבודה זרה, אך הם הזניחו את השלום. שנאת חינם העכירה את היחסים בין איש לרעהו.

הנביא מעביר מסר לעם בשם ה': עיקרו של הצום אינו מכוון רק לחורבנו הפיסי של בית המקדש. הוא מכוון גם, ואולי בעיקר, לתיקון שורשי החטא, לסיבות הרוחניות שגרמו לחורבן. כל עוד האמת באה על חשבון השלום או שהשלום דוחה את האמת, וכל שכן במצב ששניהם לוקים בחסר, עדיין אין סיבה להפסיק לצום, שהרי זרעי החורבן עדיין נובטים! רק כאשר ייעלמו עקבות השקר והצביעות, רק כאשר תשרור האמת ויכון השלום, ניתן יהיה לבטל את הצומות ולהופכם לששון, לשמחה ולמועדים טובים לבית יהודה, כדברי הנביא.

בברכת גאולה שלימה

צוות 'ערכים'