]
-Rעות-)
[תרתי משמע..]נצח לנצח!!!אוהבת את אבאשישיסטית פעורה
יש עוד חודשיםם!! 
ויש לי עוד 4!!!!אביה =)חיוכים
"אתה, כן אתה
אל תפחד להיות עצמך,
אל תפחד לעמוד על דעתך,
אל תפחד להראות קצת משוגע,
אל תפחד להיות שונה,
אל תפחד להראות חלש!
כי רק בהיותך אתה,
תתגלה כל עצמתך
ולא משנה מה יגידו ואיך יסתכלו
תחיה את מהותך,
את מה שנועדת להיות,
כי אם לא תחיה
את מה שרק אתה נועדת להיות-
תהיה חסר כאן בעולם,
תהיה כאן ולא תהיה קיים,
אז מה עדיף-
להיות כמו כולם ולא להיות בכלל
או להיות אני
בס"ד
סיפור מוזר ומלא תימהון
על האי הקטן, האי הגיון
כתב: אפרים סידון
רחוק רחוק בים העמוק,
בים הסוער הכחול הירוק,
בינות גלים עגולים עגולים
היורדים ועולים, יורדים ועולים,
בין דגי טרף גדולים אימה מפילים,
בין שחפים קלילים ממרומים צוללים,
בין שירה וצלילים וקולות חלילים,
בין... דייי!!!
בחיי, אוף, כמה מילים.
בין... ובין... ובין....
אין כבר כח.
מה שם נמצא?
מספיק כבר למתוח.
טוב, אז בין כל הבינים (זה נחקר ובדוק),
במרכז בדיוק, התרומם לו מין צוק.
סלע גדול, שאט אט כוסה חול
והפך להיות אי שיש בו הכל.
אי ממש שיגעון, מתנשא בגאון.
ושמו של האי הוא האי הגיון.
ובאי הנחמד, האי הגיון,
היו תושבים קרוב למיליון.
אנשים נחמדים ברובם הגדול,
שלצחוק אהבו ולשמוח בקול.
הם תלו כביסה במרפסת על חבל,
הניפו דגלים, הורידו ת'זבל,
ילדיהם- הבנים וגם הבנות-
הלכו לצבא, עזרו לזקנות.
כשבגרו התחתנו באולם מפואר
עם תזמורת קטנה ובורקס בשר.
ומיד אחר כך הזוג הצעיר
חפש דירה בכפר או בעיר.
נכנס לשכון, לחובות-
כך חי רוב העם באי הגיון.
ולמה רק רוב?
ההסבר הוא פשוט:
כי באי הגיון חי גם מיעוט.
קבוצת תושבים לא גדולה במספר,
שחיה יחדו- בנפרד מין השאר.
והייתה קצת שונה מן הרוב,
זאת אומרת-
אותו המיעוט התנהג קצת אחרת.
למשל:
הם טענו מלאי אמונה,
כי מוצא האדם מדחליל הגינה.
לכן כל אדם, בלי הבדל מין או גיל,
הוא בעצם, פשוט, בן בנו של דחליל.
וכדי שיזכור זאת תמיד, כל שניה,
הם נשאו על גופם ירקות של גינה.
בחורים של האף דחפו בצלצלים,
בחורי האוזניים- תרד עלים.
ובפה- כאשר לא דיברו- אפונה.
וזה לא הכל.
אנשי המיעוט- וזו לא הלצה-
לבשו יום וליל חלוק רחצה.
בכפר ובעיר, בבית, ברחוב-
חלוקי רחצה בצבע צהוב.
ומתחת אותם חלוקי רחצה
הם לבשו גופיה על גבי החולצה.
וזה לא הכל.
כלה שם חויבה, בין שאר החובות,
ששיניה תהיינה כולן תותבות.
כלומר, היא חויבה לאחר נישואיה
להחליף מיד, בלי דיחוי, את שיניה.
ולמה?
פשוט-
כי אותו המיעוט
אמר שזה טוב ויפה לבריאות.
בריא בשבילה?
לא, בשביל בעלה.
כי אישה ששיניה כולן תותבות
לא תנשוך את הבעל בשעת מריבות.
ובאוכל היא לא תוכל להגזים,
ולגנוב לו פיסטוקים, או אגוזים.
ואפילו זה עוד לא הכל,
כיון שאחיו של סבם האהוב
פעם חטף כאב בטן מכרוב,
הם לא אכלו כרוב!
אבל בנוסף,
הם לא אכלו כלום המתחיל באות "כף". לא כריך, כופתאות, כדור של בשר, וגם השימוש בכף לא הותר.
כף או כפית נאסרו לחלוטין!
ולכן הם אכלו- גם אם לא נאמין-
מרק ולפתן במזלג וסכין.
ותתפלאו, גם זה לא הכל.
הייתה עוד הוראה מאוד משונה,
האוסרת על איש המיעוט חתונה
עם חמור, עם בטטה, או עם סמרטוט.
איזו שטות!
מה פתאום שצעיר מאנשי המיעוט
(ולא חשוב אם הוא איש או אישה)
יתאהב באחד מתוך השלושה?
אבל הם על כל עמוד של רמזור
תלו שלט גדול לאמור,
"איש המיעוט, שמור נא וזכור!
לא תשא בטטה, סמרטוט, או חמור."
וזה הכל?
לא. אך בספר כולו אין מספיק עמודים ונייר לתיאור כל השאר.
אז מה יש לנו פה, בסיפור, עד עכשיו?
יש האי הגיון וישנם תושביו,
אשר מתחלקים למיעוט ולרוב
ואותם הכרנו כעת מקרוב.
ועכשיו אפשר בשמחה ובגיל
סוף סוף בסיפור עצמו להתחיל.
אז קדימה.
הייתה מועצה באי הגיון,
עשרים נכבדים וזקנים,
שהיו מתכנסים נדי יום ראשון
וחוקים חדשים מתקינים.
הכל התנהל שם תמיד כיאות,
ותמיד על הצד הטוב.
שלושה היו נציגי המיעוט-
כל היתר יצגו את הרוב.
ואז יום אחד
קפץ ועמד
נציג המיעוט, איש זקן ונכבד,
קדימה צעד,
הניף את היד,
ואמר בקול נרגש ונרעד,
"רבותי, תושבי האי הגיון,
בשם אנשי המיעוט
הריני עומד לבקש מכם
דבר קטנטן ופשוט.
אנחנו רוצים שכולכם פה באי,
אנשי הרוב הגדול,
תתחילו כמותנו, החל ממחר,
מרק במזלג לאכול.
זה הכל.
ממש לא עניין גדול-
וברור גם שלא מסובך.
ואת כל הכפות, אני מבקש,
תזרקו ממחר אל הפח".
"מה??" צחקו-צעקו בקול
נציגי הרוב הגדול,
"לאכול בלי כפות באי הגיון?
לא בא בחשבון.
כנראה יצאתם מדעתכם.
איננו רוצים להיות כמותכם!
אנחנו רוצים לחיות את חיינו
על פי דרכנו וכטוב בעינינו.
וזהו".
"רגע", אמר נציג המיעוט,
"אולי לא הבנתם אותי.
פה מדובר בדבר פעוט,
זה עניין, תסלחו לי, שטותי.
אין אנו רוצים שתהיו כמותנו,
איך תחיו- זה בכלל לא עניינינו.
רק את זה נבקש,
אך ורק, אך ורק-
אכלו במזלג לפתן ומרק."
"או קיי", אמרו נציגי הרוב,
"עכשיו תצאו מהחדר,
ואנו פה נתייעץ ונחשוב,
ואז תחזרו. בסדר?"
יצאו נציגי המיעוט לפרוזדור,
עד שיגידו להם לחזור.
ואנשי הרוב התיישבו בפינה
והחלו לדון בדרישה המשונה.
"רבותי", אמר הראשון בדיון,
"תרשו לי כמה מילים.
אנחנו, הרוב, חיים פה בטוב,
והם, המיעוט- אומללים.
בס"ד
אז בואו נראה שלנו אכפת!
נפגין הזדהות,
לא הרבה- רק מעט,
ובאופן חד- פעמי, באמת,
הבה נכריזה כולנו כעת
בקול גדול, רציני וחוגג,
מהיום נאכל מרק- במזלג!"
"דיברת יפה", אמר השני,
"על אותם הדברים חשבתי אני.
לו הם דרשו ברוב חוצפתם
שנחיה מהיום והלאה כמותם,
הייתי אומר, לא נסטה מדרכינו!
נגן על זכויות הרוב בגופינו!
אבל אם צריך רק על כף לוותר,
הריני אומר, יש על מה לדבר".
בדקה הבאה הם קימו הצבעה,
וברוב די גדול, כמעט פה אחד
(רק נציג בודד לא הרים את היד),
הוחלט לאנשי המיעוט לבשר,
"הרוב על הכף החליט לוותר".
חודשיים עברו, או בעצם שלושה,
ובאי היגיון כעס רב.
מנסים לאכול מרק במזלג-
ולא מצליחים, עד עכשיו.
אמהות יושבות שעות על שעות
עם מרק ירקות או עוף,
מכניסות לפי התינוק, מוציאות-
ולא רואות את הסוף.
יוצא זוג צעיר ובוחר מסעדה
ומזמין לפתן משובח,
ואז כמובן, על פי החוק,
לאוכלו במזלג הוא מוכרח.
ועד שאותו הוא גומר המסכן,
הוא כבר לא זוג צעיר
הוא מזמן זוג זקן...
חלפו חודשים, שוב בא יום ראשון,
ומועצת זקני האי,
כמו שנהוג מדורי דורות,
התכנסה לדיון השבועי.
ועוד הם יושבים ודנים ברצינות
בתקציב משרד הבריאות,
קם ממקומו והחל לדבר
אחד מנציגי המיעוט."רבותי, תושבי האי היגיון,
בשם תושבי המיעוט
הריני עומד לבקש מכם
עוד דבר קטן, ממש שטות.
בקשה קטנה, שאותה תקבלו
בלי ספק במחיאות כפיים ובלי פקפוק-
ללבוש מעל הבגדים חלוק.
זה הכל. באמת לא עניין גדול.
כל אחד בקלות לעשות זאת יכול.
וזה הכל, באמת זה הכל".
"סליחה"?? צעקו- זעקו ברוגזה
אנשי הרוב נדהמים,
חלקם קופצים ממקומם כועסים,
אחרים יושבים המומים.
על גבי הבגדים ללבוש חלוקים??!
לא בא בחשבון!
לא, לא בא בחשבון!
כנראה יצאתם מדעתכם.
אנחנו לא נהיה כמותכם,
אנחנו רוצים לחיות את חיינו
על פי דרכינו וכטוב בעינינו.
וזהו"!
"רגע, אל תצעקו כמו חיות
ואל תאבדו נימוסים",
אמר נציג המיעוט בשלוה,
"למה אתם כועסים?
אנחנו רוצים שאתם תשתנו?
לא, רבותי, זו טעות!
תחיו כמו שחייתם תמיד-
ולא כמו המיעוט.
אני רק מבקש בכל מנומס
שתלכו עם חלוק מעל המכנס.
בקשה קטנה, קטנטנה, קטנטונת.
אפילו לא בקשה, אלא רק בקשונת,
פיצי ממש, אפילו פצפונת.
זעירה, פשוטה, קלה, עלובה.
אז מה, זה קשה, לעשות קצת טובה?
"בסדר", אמרו נציגי הרוב,
"זו החלטה די קשה.
אנחנו רוצים טיפה לחשוב,
אז חכו בחוץ בבקשה".
שוב יצאו נציגי המיעוט לפרוזדור,
עד שיגידו להן לחזור.
ואנשי הרוב, בפעם שניה,
התחילו לדון מיד בפניה.
"רבותי", פתח הראשון בדיון
כשהוא מרים את קולו,
"לו היו הם בכוח תובעים-
הייתי משיב להם, לא!
אבל פה, שימו לב,
הם בכלל לא דורשים,
פה הם בסך הכל מבקשים.
הבה נוכיח להם שהרוב
הוא רחום, מתחשב, הוא נוח וטוב".
"דיברת יפה", אמר השני,
"מאוד מעניין, מאוד הגיוני.
אנחנו הרוב והם חלשים,
חייהם ממילא סבוכים וקשים.
אז בואו עוד פעם אחת, לא יותר,
לקבוצת המיעוט שבאי נוותר".
והייתה הצבעה, והצביעו בעד
(חוץ מנציג בודד אחד),
ונציג הרוב, לנציגי המיעוט הודיע נרגש, "ממחר- חלוקים נלבש".
זה היה קיץ נורא ואיום,
חמסין ושרב כמעט מידי יום,
ובאי הגיון הזיעו רבים
בגלל אותם חלוקים צהובים.
לא עזרו מזגנים, לא עזרו מניפות
גברים נופלים, נשים מתעלפות.
תם קיץ חם, הגיע הסתיו,
ומועצת האי כנדרש
שוב התכנסה באולם המליאה
לדון בתקציב החדש.
ובעוד הם בודקים כל סעיף וסעיף,
ובמה לחסוך השנה,
קם ממקומו נציג המיעוט
ובפיו בקשונת צנועה,
"שימו באף כמה בצלצלים,
בחורי האוזניים- תרד עלים,
ובפה, כשלא מדברים אפונה".
אבל מה, הוא ביקש זאת כ"כ יפה,
ובקול עדין, מתחנן,
עד שמרבית נציגי הרוב
השיבו, "בסדר, כן".
רק נציג בודד צעק כמטורף,
"אני לא אדחף בצלצלים אל האף!
וכל העניין הוא טיפשות וטעות".
אך לשווא- התקבלה בקשת המיעוט.
וכך בכל ישיבת מועצה
החל מחדש הסיפור-
נציג המיעוט קם על רגליו
ומבקש את רשות הדיבור.
"תתחשבו בנו קצת.. ותרו רק מעט,
זה ממש קל מאוד... ועכשיו ותרו עוד...
וגם אחר כך. זה לא מסובך..."
ונציגי הרוב אומרים "בקשה",
ומקבלים מיד כל תחינה חדשה,
אך זוכרים להזכיר למיעוט באולם,
"אבל לא נהיה כמותכם לעולם"!!!
כך שנתיים חלפו ושוב כמנהג
התכנסה ישיב מועצה.
ו... נציג המיעוט לא קם לדבר
ושום דבר לא רצה.
ואנשי הרוב מציצים בשעון,
הזמן חולף ועובר,
ו... נציגי המיעוט לא מבקשים
על שום דבר לוותר.
לא בקשה, לא בקשונת,
לא קטנטנה, פעוטה או פצפונת,
לא טיפ טיפה, ולא טיפ טיפונת.
הם יושבים בשלוה וכמו כל השאר-
משתתפים בדיון על מינוי של סגן שר.
ו... ואז קם נציג של הרוב
ושאל בקול קצת חושש,
"סליחה, רבותי, נציגי המיעוט,
אתם כלום לא רוצים לבקש?
"לא", ענו לו שלושתם בשלוה
והסבירו כשהם מחייכים,
"זה לא שאנחנו לא רוצים-
אנחנו כבר לא צריכים"!
"מממ... מה זאת אומרת לא צריכים?
בס"ד
גמגמו נציגי הרוב נבוכים.
"פשוט מאוד, לא צריכים כבר ודי.
כי אם תביט סביבכם, רבותי,
תגלו תוך שניות דבר חדש:
אתם נראים כמונו ממש.
בחורים של אפכם תקועים בצלצלים,
בחורים של האף- תרד עלים.
אתם לובשים גופיה על חולצה,
ומעל הכל חלוק רחצה.
הנשים פה סביב, גבירות חביבות,
ראו- שיניהן כולן תותבות.
אין כעכים עם כרוב במזנון,
לוגמים במזלג תה בלימון,
וסכין למרק בידכם הימנית".
הביטו אז הנציגים מסביבם,
וכמעט כל איש התבלבל.
כי בין הרוב לבין המיעוט
לא נותר שום הבדל.
נאנחו אנשי הרוב, "זה נכון.
אבל מה? יש בדבר יתרון-
מעכשיו גם תוכלו לחיות בינינו
ולשאת את בנותינו ואת בנינו".
"סליחה", אמר נציג המיעוט,
"כדי למנוע אי הבנות-
איננו רוצים לחיות איתכם,
לא רוצים אתכם חתונות.
לא נישואים ולא איחוד,
אנחנו נחיה לבד- ולחוד".
"אבל למה"? שאל נציג הרוב.
"עכשיו שאנחנו כמותכם, מה לא טוב?"
"מה לא טוב? מה, אתם לא זוכרים
שאסור לאיש המיעוט
לשאת אחד מן השלושה-
בטטה, חמור או סמרטוט"?
"סליחה"??? נעלב ההוא ששאל,
גרד בראשו והקשה,
"האם אתם רומזים שהרוב
הוא אחד מתוך השלושה"?
"לא", מה פתאום, רבותי הנציגים,
אל תעלבו, מה הפחד?
אתם לא אחד מתוך השלושה-
אתם השלושה ביחד!
גם חמורים טיפשים עלובים,
גם בטטות, וגם סמרטוטים רטובים.
אנשים שלא שומרים על זכותם
ולא נלחמים על אמונתם,
אנשים שמוותרים על הכל ככה סתם-
ראויים לתואר ציבור מטומטם.
ועכשיו, בזמן שנותר בינתיים,
שעה שאנו שותים לחיים,
תדחפו ת'אפונה לאן שצריך-
ועופו לנו, קישטה, מן העיניים"!.
וכך, כן, סתם כך, בלי אפילו "סוף טוב",
הסתיים הסיפור על המיעוט ועל רוב,
על האי הקטן, האי הגיון.
ואנו תקווה שהכל רק דמיון,
ורוב טיפש הנכנע למיעוט
לא קיים במציאות.
לא קיים במציאות.
וזהו!
"יום אחד הסתכל האריה על הזברה וחשב לעצמו:
"למה רק לה יש פסים כ"כ יפים?
אני גם אעשה לי פסים כאלה"
לקח האריה צבע שחור,
וצבע לעצמו פסים שחורים, בדיוק כמו לזברה.
הוא הסתכל בראי והיה מאוד מרוצה מעצמו.
למחרת ראתה הזברה את האריה ואמרה לו:
"הפסים שלך כ"כ יפים"
"תודה רבה", ענה לה האריה בשמחה.
ההיפופוטם ראה אותם מהצד ואמר לעצמו:
"גם לאריה וגם לג'ירפה יש פסים. למה לי אין?"
וההיפופוטם צבע את עצמו בפסים שחורים.
למחרת, גם הקוף, הפיל והתנין ציירו לעצמם פסים שחורים.
כמו לזברה, לאריה ולהיפופוטם.
והג'ירפה אפילו מחקה את כל הכתמים היפים שהיא כ"כ אהבה,
וציירה לעצמה פסים שחורים, כמו לכולם.
לאט לאט כל החיות ביער לבשו פסים שחורים.
כולם חוץ מהשפן והציפור.
יום אחד הסתובבו הזברה והאריה ביער ופגשו את השפן.
השפן ניסה להתחמק מהם אבל הוא לא הצליח.
"הי, למה את לא לובש פסים?" שלו אותו הזברה והאריה.
"זה לא יהיה לי נח" אמר השפן, "וגם אין לי כסף לקנות צבע,
וחוץ מזה, אמא שלי לא מרשה לי, היא אומרת ש..."
"איזה תינוק", הפסיקו אותו האריה והזברה, "עושה כל מה שאמא
אומרת לו... לא ראית שלכולם יש פסים?"
"אתם יודעים מה?" אמר להם השפן, "חכו רגע"
ומיד חזר עם פסים לתפארת.
הציפור וההיפופוטם היו חברים טובים.
יום אחד אמרה הציפור להיפופוטם:
"למה אתה לא נכנס למים? כבר שבוע לא נכנסת למים!"
"אני לא יכול. אם אכנס למים כל הצבע ירד לי" השיב לה ההיפופוטם.
"אבל אתה כ"כ אוהב להיות במים" אמרה לו הציפור, "חבל שבגלל
הפסים אתה מוותר על הדבר שאתה הכי אוהב. וחוץ מזה- אני חושבת
שהפסים בכלל לא מתאימים לך. היית הרבה יותר יפה בלעדיהם".
"מה פתאום! את טועה!" השיב לה ההיפופוטם. "בטח שהם יפים. הם
לא יכולים להיות לא יפים. לכולם יש פסים".
"אבל לי אין" אמרה הציפור, "אתה מוכן להיות חבר שלי אפילו שאין לי
פסים?"
"בטח" אמר ההיפופוטם "מה זה משנה איך את נראית?"
פתאום התקרבו אליהם האריה והזברה.
"עדיין לא צבעת את עצמך בפסים? למה את מחכה?" שאלו את בציפור.
"לא צבעתי ואני גם לא אצבע" ענתה הציפור.
"אני חושבת שאני הרבה יותר יפה בלי פסים. אתם יכולים לצחוק עלי
כמה שאתם רוצים. אני לא מתכוונת לעשות משהו רק בגלל שכולם עושים אותו"
"מה, אתה עדיין חבר שלה? אפילו שאין לה פבים?" שאל האריה את ההיפופוטם.
"אתה לא יודע שכל החיות ביער לא מדברות איתה?" הוסיפה הזברה.
חשב ההיפופוטם חצי דקה, דקה, דקה וחצי, ואמר לציפור בכעס:
"את יודעת מה? הם צודקים! למה אין לך פסים?
וחוץ מזה, איזו מן חיה משונה את. איזה כנפיים מוזרות, ומקור מצחיק.
יותר אל תבואי אלי!!"
סוף!
sarab155
)אודי'ה
שלבוקיתנועוש=]]!!)-Rעות- הסניף באמת ממש מוסיף- מכל הבחינות!השבת לא היה אף אחד בבית- אני ואחותי אצל סבא וסבתא, אחותי השניה בשבת חברות ואח שלי וההורים בשבת סוף יב.
במוצ"ש סבא החזיר אותי ואת אחותי בת העשר הביתה ונסע. חיפשתי את המפתח בתיק אבל נזכרתי שבסוף לא לקחתי, אז ניסינו לראות אולי אחותי כבר חזרה. בהתחלה ניסינו לבדוק בקדמת הבית, אבל היה סגור (כצפוי), אז הלכנו אל האחורה של הבית.
אחותי נשארה ליד הדלת, ואני החלתי ללכל לכיוון הצד האחורי. בעודי הולך, הסתכלתי מעט למעלה, היה חשוך, וראיתי חבל לבן ועבה משתלשל מהחלון בקומה הרביעית בחדר של אחי. קפאתי. הרגשתי שהדם בורח לי מהפרצוף. חזרתי בריצה לדלת ולחשתי לאחותי שחיכתה ליד הדלת "גנב! רוצי!", היא מיד רצה אחרי, עם מה שהיה לה ביד-הסל של הכלבה.
רצנו אל דודים שלנו שגרים ליד (5 דקות הליכה). תוך כדי שראיתי שאחותי רצה לאט, אמרתי לה לזרוק את הסל של הכלבה. כשכמעט הגענו אליהם, אחרי עשר שניות, התחלתי לחשוב "איזה משפט מפוצץ אני אגיד להם? זה ממש אירוע נדיר!". כשהגענו אליהם, הסתפקתי ב"פרצו לנו הביתה!". לרגע היתה דממה, ואז מיד החלו צעקות. שמתי לב שגם הדודים השניים שם. הדודה התקשרה אל המשטרה, אמרה להם את הרחוב והכל. הבנות דודות אמרו לי שאני לבן כמו סיד.
בינתיים הדוד השני לקח את האוטו ונסע אלינו לבדוק. ניסיתי להתקשר אל ההורים- אף אחד לא ענה (כבר היה 22:00). לאחר שנירגעתי רצתי הביתה חזרה. בדרך ראיתי מרחוק את השמירה של היישוב. צעקתי לו שיעצור. אמרתי לו בצורה הכי לחוצה שיכולתי, למרות שכבר נרגעתי, "גנב, אצלינו בבית!". הוא מיד שאל "איזה רחוב?", אמרתי לו-"כאן ממול!", הוא צעק "איזה רחוב!!", עניתי לו. הגענו והיה שם את הדוד שלי. הוא אמר לי- זה רק הצינור של המזגן... מסתבר שאבא שלי הוסיף צינור באורך של שלושה מטרים(!) למזגן, שהגיע עד הריצפה...
השומר נרגע וביטל את הקריאה ואמר שהודיע את זה על סמך מה שהילד אמר. הוא שאל אם הכל בסדר, אם אני לבד, והלך.
חזרנו אל הדודים שלי (עדיין אין לי מפתח). אחרי שסיפרתי להם הלכתי לאסוף את הדברים שהשארנו (סל ומזוודה).
כשהגעתי היו שם עשרה שוטרים עם כל מיני מכשירים, השמירה של היישוב והשכן שהוא בצוות כוננות. הבכיר שבהם (ניצב משנה- בדקתי אח"כ) צעק לי לבוא מיד, שאל אותי מה קרה, למה הזעקתי אותם. תוך כדי שאר השוטרים אמרו לי "איפה אימל'ה" ו-"גנב, איפה אתה?". הסברת לו שלא היה מפתח, האורות היו דלוקים, והצבעתי על החבל שהשתלשל מהחלון. הוא הראה לי שזה הצינור של המזגן ושאל אם זה חדש, עניתי לו שזה כנראה מיום שיש האחרון, אחד מהם לא ממש האמין... (רב שוטר – כמו רס"ר)
הוא ביקש את הטלפון של אמא שלי והסביר לה שזה רק צינור ושהכל בסדר. אמרתי לכולם תודה רבה וסליחה והלכתי חזרה.
אנדרלמוסיה 
אביה =)
