אני אגיד לך מה, ת'אמת שמאז שהתחלתי לקרוא את התגובה שלך קצת עלתה לי חלחלה במוח.
כאילו - סבבה, כיף להיות עם החבר'ה וזה, לצחוק וזה, אבל כאילו, לא חושבת שיש איזשהו גבול?!
אלכוהול, ידידים, מכנסיים, פרחות, רעש וכו', אז יש איזה מקום שאם כל זה בא ביחד בבום אחד כל פעם מחדש,
אז לא רק שאני אשכרה לא מקנא בך, אלא בא לי להקיא ת'נשמה מהגועל הזה.
רוצה אהבה? קחי איזה חמוד כזה חתיך הורס שיהיה שלך. רוצה חבר'ה? משהו נורמלי וטוב. רוצה מכנסיים? תקני מה שאת רוצה. אבל הכל ביחד, זה כזה... כבר דוחה ת'נשמה. יוצא מכל החורים. זה גם אם נגיד שאדם הוא חילוני, אבל שידע לשים גבולות לחיים שלו לעזאזל, כאילו משהו, איפשהו. ואם אני אגיד לך בסוד: אז באמת היום כבר הרבה חבר'ה מתחילים להבין את זה, אבל חבל שזה רק בגיל יותר מתקדם ואז, למחוק ת'הסטוריה, ממש לא פשוט וכואב. כל הזבל ההוא שמוסכם על כל אדם שטיפ טיפה שולט בעצמו גם אם הוא ממש לא 'דוס', דוחה ת'נשמה מכל הכיוונים.
ואת באמת יודעת את זה. את באמת לא רוצה להיות שם. את באמת לא שם גם שהגוף שלך עמוק שם.
כי זה כבר לא ענין של 'דוסית' או חפיינקית, אלא זה עניין של - אני 'פרחה' או אחת ששווה משהו.
ואם אני אלך קצת יותר פתוח שלב קדימה, אז סתם שתדעי לך שהבנים השווים באמת מעריכים דוקא את זה השקטה שלא צורחת מול כולם. דוקא את זו שלא מסתכלת ומדברת עם כולם. דוקא ת'היא השקטה שם בפינה, או במילים של 'דוסיות', דוקא ת'דוסה ההיא שם. למה? כי יש בה איזה קסם נוצץ שפשוט מטריף ת'אדם להתחבר איתו מאשר עם הזו שאמנם נראית מזה סבבה עם כולם אבל לא שווה באמת משהו יותר מאשר איזה צחוקים ודחקות שעוד שניה יהיו עם מישהו אחר. קיצור: אם עד עכשיו חשת איזשהי תחושה של: 'זה לא אני', הגיע הזמן שתסתכלי על זה עוד יותר קצת לעומק ותראי שזה אשכרה דוחה ת'נשמה. ושוב, בלי קשר לרגע לדוסיות וכדו', גם אם את רוצה להיות חילונייה, תעשי טובה לעצמך ותברחי מהעסק המסריח ההוא כי הריח שלו נודף עד לכאן והוא יותר מסריח מהר הזבל בחירייה, ואני לא צוחק. זה דבר ראשון, חוץ מהלא קשורה שאת חשה שם, תתבונני עוד קצת ותרגישי סלידה. גועל. נמאס. מסריח. זה, יעזור לך קודם כל לצאת מהפח זבל שאחריו תצטרכי לעשות הרבה אמבטיות עד שתהי נקייה יותר.
שלב ב' הולך משהו כזה: את יודעת ובטח חפרו לך על זה באולפנא: את מורכבת מגוף ומנשמה. את לא עמוק בתוך כל הזבל ההוא, ממילא עוד יש לנשמה שלך הארות של: 'בחייאת, קחי אותי מכאן, אני סובלת פה' ומה שאת עושה זה ממש טוב כי את מתיחסת אליהם ושואלת: ווס? איך יוצאים? אז יוצאים, נראה פשוט: פותחים ת'דלת ואומרים - 'שלום כאפרות נשמות, וואלה, החלטתי קצת להקשיב לנשמה שלי שרוצה קצת יותר רמה, אז צ'או כאפרות, נפגש בבית מדרש', נו, נשמע קצת מופרך. אז מה בכל זאת? קודם כל והכי חשוב: זה מבינים שאנחנו בזבל. ושיש שלב מעליו שנקרא: 'לשרוד' שזה אי שם בין החילונים, ושיש שלב מעליו שנקרא 'לחיות' זה במקרה הדרך שהדוסיות הולכות בה. אז קודם שואפים להיות ב'דוסה' לאו דוקא עם חצאית ארוכה ולכסות את כל הפנים, אלא שואפים לחיות באמת עם מטרה ולא רק לשרוד.
אח"כ, פשוט מחליטים שמורידים ת'מינון לאט לאט עם החבר'ה ההם, וגם שנמצאים שם מידי פעם - ממשיכים להרגיש באמת את הסלידה שיש שם. ככה ממשיכים פה, ממשיכים שם, עד שרואים שהגיע הזמן לפרוץ החוצה עם כל הקושי.
אבל...יודעת מה, אנחנו קצת הולכים רחוק וזה ממש לא טוב. בואי תתחילי מהשלב הראשון של ההסתכלות שאת בעצם הופכת שם ל'פראחה' שלא שווה כ"כ הרבה באמת, ותנסי להריח את המקום שם עד שתהי חייבת איזה משהו לסתום ת'אף. אחרי שתעברי באמת ת'שלב ההוא, תבקשי איך עוברים שם ותדעי שאת בדרך החוצה - מהזבל.
פססט, המון בהצלחה. זה דורש הרבה מאוד אומץ, אבל אולי עכשיו תזכי לחוש בעצמך ת'משפט של:
'איזהו גבור - הכובש את יצרו'. להתנתק מהזבל, זה ממש לא פשוט, במיוחד אם טבעת כבר פנים, אבל אחחח שווה כל מאמץ. כי בכל זאת, להיות בזמן עם כל היתרונות שיש שם, זה ממש, אבל ממש זבל.
בשורות טובות. שבוע מבורך ו - בהצלחה!
