פורום סניף ע-שדוד (עמוד 5)

על כל מי שמגיע לו שיכעסו אותו.
ומגיע.
כמה מגיע.
המון.

ואין אפילו עם מי לדבר.
כי הכל רע. ומגעיל. ומסריח.
ולא, לא יהיה טוב.
ולא, אף אחד לא יבין.

אני רוצה לכתוב את המילה הזאת עשרות אם ךא מאות פעמים.
לעזאזל.
לעזאזל שהיא קיימת.
לעזאזל שהוא קיים.
לעזאזל שאני קיימת.
לעזאזל שאני חיה בעולם הזה.
לעזאזל.
לעזאזל.
לעזאזל.

זה יהיה רק רע. אני יוגעת.
אבל אני צריכה.
לא מסוגלת יותר.

תפסיקי להשקיע אין לך סיכוי דפוקה.

מחר אני איתה, אוף. זה כל כך לא ברור.

איכ.
כמה צומי.
וסתם.
אני יודעת שזה לא אמיתי, היא סיפרה לי את זה כבר קודם.
מהמגזימים.
יופי.
איכ. איכ. איכ.

אני יודעת שאין סיבה לענות,
אז מה.

מי יודע
מי יודע







בקרוב. בקרוב. שיקרה כבר.
אני שונאת חוסר וודאות.
שונאת.

מותר לפחד.


ומותר גם לעשות שטויות.


ומותר גם לא להקשיב לגדוךים ממני.







לא, לא, אסור. אני משכנעת את עצמי בשטויות.

(איפה אני ואיפה כולם?
נאבדתי.)

בשביל להוכיח לעולם צריך כוחות.
לי אין כוחות.




אז אני לא יכולה להוכיח?
לא. אני יכולה.
אני פשוט צריכה למצוא את הכוחות.




אני חייבת כוחות |לוחש|
חייבת.
אחרת אין לי סיכוי.


וגם אם נאבדו הכוחות, אני חייבת להראות כאילו הם עדיין קיימים.
אחכ, במיטה, מותר להתפרק.
אבל עכשיו אני צריכה להרים את עצמי ולהראות את עצמי ולהוכיח.
להוכיח לי ולעולם.




אלוהים. הלוואי שאני אצליח.

ולא יהיה אף פעם.



וזהו. אקסטרני.
או שהיא תצא משם.
והרגע.
לא רוצה שהיא תהיה, לא רוצה שאף אחד יהיה.




אני אסבול באקסטרני.
זה לא יהיה לי טוב.


דפוקה.
דפוקה.
דפוקה.

ומותר לי לכעוס.
ומותר לי לצעוק.






ו.. לא באמת מותר לי. אני יודעת.


אבל, קשה לי. אני צריכה.

אלוהים.
קשה לי.

אנשים שהם לא אני, מוזמנים לצאת.



הממממממ