אלוהים כמה סבלתי בימים ההם.
בגוף אני סבלתי, מרוב נפש אני סבלתי בגוף
וזה לא נעלם, עד היום זה לא נעלם, רק משתנה ומחליף צורה אבל ממשיך לחבוק את הכל.
אני פחדתי בימים ההם. לא עלי, עליהן
הרבה מידי זמן אני הרגשתי אחראית לאובדנות ולסבל של הרבה מסביב, וכל כך הרבה כעסתי על עצמי על אלו שהשארתי מאחור, עד שלא היה לי פנאי להבין שבעצם אני זאת שנשארתי מאחור. מישהו, איפשהו, בנקודת זמן כלשהי, היה צריך לשים אלי לב.
[בסוף הכל מתנקז לאותה נקודה. אני התהום שלי ואני המחלה שלי, והדרך היחידה שלי לצאת מעצמי היא עצמי]
בתקופה האחרונה, לראשונה בחיי, הלבד שלי מפריע לי.
לבד, מתוך האפר שאני, אני צריכה למצוא בי כוחות לקום ולהציל את עצמי. ללחוץ שלח, להגיד כן, למלא את הרב קו בכסף שהולך ואוזל, להתלבש ולנסוע, למצוא את המקום, להקיש בדלת, לפתוח.
לפתוח, לדבר, להעזר, לצאת ולעשן, כל זה ואול אובר אגיין.
אני עזרתי לכולם אבל נשארתי מאחור
ובסבל שלי שחובק כל ושורף במילים דפים שלמים, חוץ מזרים ברחוב אף אחד לא מבחין.
בגוף אני סבלתי, מרוב נפש אני סבלתי בגוף
וזה לא נעלם, עד היום זה לא נעלם, רק משתנה ומחליף צורה אבל ממשיך לחבוק את הכל.
אני פחדתי בימים ההם. לא עלי, עליהן
הרבה מידי זמן אני הרגשתי אחראית לאובדנות ולסבל של הרבה מסביב, וכל כך הרבה כעסתי על עצמי על אלו שהשארתי מאחור, עד שלא היה לי פנאי להבין שבעצם אני זאת שנשארתי מאחור. מישהו, איפשהו, בנקודת זמן כלשהי, היה צריך לשים אלי לב.
[בסוף הכל מתנקז לאותה נקודה. אני התהום שלי ואני המחלה שלי, והדרך היחידה שלי לצאת מעצמי היא עצמי]
בתקופה האחרונה, לראשונה בחיי, הלבד שלי מפריע לי.
לבד, מתוך האפר שאני, אני צריכה למצוא בי כוחות לקום ולהציל את עצמי. ללחוץ שלח, להגיד כן, למלא את הרב קו בכסף שהולך ואוזל, להתלבש ולנסוע, למצוא את המקום, להקיש בדלת, לפתוח.
לפתוח, לדבר, להעזר, לצאת ולעשן, כל זה ואול אובר אגיין.
אני עזרתי לכולם אבל נשארתי מאחור
ובסבל שלי שחובק כל ושורף במילים דפים שלמים, חוץ מזרים ברחוב אף אחד לא מבחין.