כמה מרחק בתוך החדרים הקטניםDarwin
what the hell is wrong with meDarwin
לא לוקחים אותי ברצינותDarwin
?am IDarwin
?What have I becomeDarwin
הפעם זה היה ארוך. יותר מעשרים וארבע שעות בלי הפסקה, בלי הפסקה של רגע, התודעה בלהבות. ועכשיו ההרגעות ואין לי פאקינג מושג מה היא ואני באותו גוף, איך עושים
משפחות זה חראDarwin
מה הבעיות שליDarwin
הם פאקינג מפחדים ממניDarwin
___Darwin
החיים המלוכלכים האלהDarwin
שונאת את החיוך שלי
וואווDarwin
הנה עומד איש מת בלב החושך,
ערום וכואב וצועק
וקשה וכבד עליו לעשות הכל בעצמו,
ואנו נחזיק בקצה צל ידיו.
קשה כך לצמוח כל לילה, להפליג
אל הדברים הגשמיים, היגעים,
שהם, אולי, פחות או
יותר, הכל
האם צפויה התבהרותDarwin
___Darwin
אף אחד לא מתענייו
אף אחד לא דואג לי
אבל אני פאקינג כן
ואין לי על מי לסמוך
זה כבר עשר בפאקינג לילהDarwin
זה כבר לילה. אני מרגישה שהכתיבה שלי חוזרת על עצמה שוב ושוב ושוב ולא מובילה לשום מקום. הסבל ממלא את כולי והוא אזור הנוחות שלי, המקום שבו אני מרגישה תחושת עצמי יציבה ומוצקה ושלמה ואליו אני בורחת תמיד. לכן גם הכתיבה שלי, כל כל הקיום שלי, הימים שלי והמחשבות שלי, סובבים סביב אותו סבל אין סופי בתוכי, אותה נפש פעורה שאין לי כלום בלעדיה ואין לי כלום בגללה. אבל אני רוצה ליצור, ואני מנסה שוב ושוב להבין אם קיים בי החומר שהופך אנשים לאמנים ויוצרים. קשה לי לכתוב. אני כמעט ולא נהנית מהכתיבה שלי, בפעמים המועטות שהיא נשפכת. אחרי כמה שורות אני תמיד נתפסת בנישה של הניסוח. והכל הולך לעזאזל. אני חושבת שאני צריכה חוג כתיבה או איזה זמן מוגדר מול מחשב או עט ונייר. מצאתי את המנגינה הזאת עכשיו והיא מכניסה אותי טוב לאווירה. ממש בקרוב אני אמורה להתחיל אצלה ואני מתה מפחד וגם בשוק מעצמי, כי היא פאקינג ***** **** ואני כל כך נגד, אבל לא לשם כך אני הולכת אליה, וגם אין לי שום אופציה אחרת והכל הופך להיות בלתי נסבל ובלתי נסבל עד להתפקע, אז אני משחררת. משחררת ומתלבטת ומשחררת ורוצה לבטל, אבל בינתיים לא. אני רוצה לשאול אותה אבל אני מרגישה מאוד לא בנוח, וגם לא נעים לי לשאול את מה שאני באמת רוצה לשאול, וגם אנחנו. אבל נראה לי שתכף אני בכל זאת אתגבר על זה כי אני מרגישה שאני חייבת, מישהו פחות בור ממנה ועם קצת יותר ניסיון בתחום הזה. אני מוצאת את עצמי לגמרי חסרת אמון ממסד הזה, על כל גווניו. אני חושבת שהבקרוב שיהיה יהיה נכון כי צריך לקפוץ למים, וכשאני אהיה בפנים אני אחליט לאיזה כיוון לשחות. פאק על החיים האלו, פאק. רוצה לישון למרחקים ארוכים. אני רוצה להמשיך לכתוב אבל נגמרות לי המילים וגם תכף הבני זונות ******. אני רוצה כמו עכשיו כל יום. רוצה להפסיק להיות בהיכון. רוצה לכתוב ולא להרגיש בלויה ומשומשת. הרבה אנשים שאני אוהבת הלכו לי לאיבוד וזה דפוק דפוק דפוק. זה * כביכול מושלם אבל אבל לא רלוונטי בשבילי. אני עשויה פירורים פירורים ובקושי עומדת על תילי. יצירתיות במגוון ניסוחים לסבל? אווולאה. אני ממש כאן, אבל לא אוהבת את זה לעזאזל. זה בעייתי פה כי האאוטינג אורב בכל פינה, מעמיד אותי על המשמר נון סטופ. נראה לי אני פורשת וחבל. פעם הבאה אני רוצה את זה יותר טוב. אני רוצה שמישהו יקרא ויגיד שיש ל כוח רצחני במילים. אני רוצה להרגיש מוצקה. נמאס לי מההערפל ומחוסר הבהירות. **** ***** *** *** *****. מלא מילים.