עבר עריכה על ידי אמיצה בתאריך ד' בטבת תשפ"א 20:57
עבר עריכה על ידי אמיצה בתאריך ד' בטבת תשפ"א 20:57
כמו הילד ההוא שפגשתי באמצע היער, מזמן מזמן.
מרחוק הוא היה נראה כחולם, עד שהתקרבתי אליו וראיתי את הפנים שלו. הן היו מבועתות וחסרות חיים. מבט קצת מפוחד. מבט של מחפש. הוא חיפש. אני לא יודעת מה ולמה, אבל זה היה ברור שהוא חיפש. או שהוא פשוט לא מצא. לא טוב לו בבית אז הוא חיפש אוויר, הוא חיפש שקט, הוא חיפש את אלוקים, אולי.
והוא בסהכ הכל ילד. וזה עצוב לי שכבר בגיל הזה זה ככה.
ואולי זה טיפה מנחם, אבל זה עדיין עצוב.
ואני התקרבתי אליו ואמרתי לו, ילד, מה קרה?
בוא, בוא תראה לי איפה הבית שלך, בוא, אני אחזיר אותך.
בוא בוא נחזור ביחד.
והוא רק הסתכל אליי ואפילו לא שינה את הבעת הפנים הקרה והקפואה שלו. זה לא הזיז לו מה שאמרתי.
אני לא ידעתי מה לעשות, וגם מה לא לעשות, אז פשוט הלכתי משם
הלכתי.
השארתי אותו לבד.
אני לא ידעתי מה לעשות
לאט לאט התרחקתי והסתובבתי לראות אם הוא עוד שם, והוא היה שם. באותה תנוחה. עומד ולא זז.
קפוא וקר כולו מבחוץ, מבולבל ומשתגע מבפנים
מבפנים הוא משתגע
אפשר לומר שזו אני
אפשר לומר שברחתי מעצמי
כל יום
כל יום.
ואת מי אני מחפשת?
(אלוקים יודע)
רק אלוקים
רק אלוקים. רק.
(הלוואי הלוואי.)
הוא היה חמוד הילד הזה
עם פאות קצת ארוכות
וצבע עור שחום
נמוך
ילד חמוד הוא היה
חבל שלא הסתובבתי וקראתי לו לבוא
חבל
