עבר עריכה על ידי בוחרת. בתאריך י"ד באב תשע"ז 15:35
עבר עריכה על ידי בוחרת. בתאריך י"ד באב תשע"ז 15:34
בוכה?
לא זה לא בכי.
ככ הרבה זמן לא בכיתי באמת
אני מתגעגעת קשות לתחושה הזו.
בזמן האחרון יוצאת לי בכל פעם דמעה שתים וזהו הפתח אל עצמי נעלם. עד לפעם הבאה שתהיה גם היא קטנה וחטופה כמו תמיד.
למה עכשיו זלגה לי דמעה.
לא חשבתי על כלום
לא היה לי כלום שדורש ממני לחשוב
ואולי כן?
אולי הגישה הזאת של לדחוף פנימה לא נכונה?
אני רוצה לבכות.
כן ככה פשוט לבכות
להשתחרר להתפרק להכיר את עצמי באמת בלי לדחוף דברים פנימה
אני מקנאה בבנות האלה שיש להן יכולת לבכות בקלות כל דבר שקשה להן הן פשוט מוציאות.
השבוע היא אמרה לי, זה היה בצחוק כמובן, אפרת את מגעילה אין לך לב.
יש לי לב.
והוא רגיש ופגיע
אבל יש לי גם שכל
שהוא אטום וקר הוא לא מעוניין להיפגע
צודק?
אין לי מושג
אבל לפעמים הייתי רוצה להיות כמו שהלב רוצה
אבל אני לא רוצה להיפגע
אא להיות רגישה בלי להיפגע מאנשים?!
למה אם אני אוטמת את עצמי לרוע שיש באנשים זה אוטם אותי גם מהטוב?
מהדברים הקטנים והגדולים שגורמים לכל בנא אחר להתרגש עוברים לידי מדגדגים בקושי וחולפים
חספוס?
כן סוגשל
(עוד אחת.)
למה אבל?
כי החיים לא הוגנים.
(עוד אחת.)
כי...
הייתי רוצה להיות רגישה
אבל כשאני נזכרת בכל הפעמים שבהן דברים לא חדרו את שכבת ההגנה שלי אני שמחה. אני מרוצה מעצמי.
אני זוכרת פעם אחת השנה שדבר שמישהי אמרה לי
(עוד אחת.)
עכשיו אני נזכרת בעוד אחת
אז פעמים שנפגעתי השנה מבנות. נפגעתי באמת
בפעם הראשונה ההכרה על זה שנפגעתי הייתה חודשיים אם לא יותר
(עוד אחת.)
מאז שזה קרה.
בכיתי אז את חיי הצפתי את הכל את ההרגשה את העלבון את המשפט הדפוק שלה מול כל הכתה ואת התחושה שכולן שותקות את הכעס על המורה ההיא שלא התערבה שלא אמרה כלום שנתנה לדבר כזה לקרות בשיעור שלה. עד היום קשה לי לסלוח אבל את תחושת העלבון הוצאתי בפעם ההיא
עכשיו אני צוחקת על זה אבל אז.. אז זה לא הצחיק אותי בכלל.
הפעם השניה זה היה באותו הרגע פשוט שתקתי ומלמלתי לעצמי בראש הנעלבים ואין עולבים
כן אני זוכרת. רציתי. המילים היו בשלוף העקיצה אבל שתקתי המוח סירב לפעול הוא השתתק והלב זעק לי שהוא פגוע
אבל לא קרה עם התחושה הזו כלום מהר מאוד חזרתי לפוקס. דמעות לא היו שם
לא רוצה להרגיש את זה שוב.
אבל לא רוצה להיות אפטית לסביבה כמו עכשיו
(עוד אחת.)
...)
)
