פורום יד בנימין (עמוד 16)

לילה
חלומות טרופים
להשתגע.
כמעט אותו עניין
אותו אתה
שנוכח
בכל פינה
בחיים.
לא נעלם
לא עוזב
לרגע.
חלומות טרופים
נפשי משתגעת
ומה יהיה
על הימים ההם
ועל
עכשיו.
תמיד הינך
בחלום
אבל היכן אתה באמת?

לרעוד
ולרעוד
וחם בחוץ
איך הלב הקפוא משפיע
קודר קודר
גמור
נהר של דמעות
במקום גשם שינקה
נהר של כאב
שבוכה
ולא מצליח לטהר אותי
מכל
הכתמים.

מטפטף
לי
דרך
העיניים

אני רוצה שתהיה פההההה.
והרצון הזה בוער כזה אלפי נצחים ואינספור ימים.
אין לי יותר מים לכבות
באמת.

שלא כל כח בנפש חייב לקבל מענה מיידי,
שאפשר להתגבר, בנחת,
שאפשר לדחות סיפוקים.
וזה הדבר הכי מספק בעולם.

הם מאבק מר, נוטף דם, עם שריטות וחבלות,
להשיג קצת,
מהמצרך הקיומי הזה בעולם.
כבוד.
הערכה.

 

רק שכאן זה קצת יותר מתוחכם,
אנשים צריכים להיות עמוקים כדי להשיג מזה.

 

וזה כל העולם,
וזה כל האדם.

מדוע יד מושטת לא פוגשת יד אחות?
ועיניים אך תמתנה רגע
והנה שפלו כבר
נבוכות

והאמת?
שאין אמת אחת או שתיים

אעאאאעעע

חיים. לא?

מכירים תהרגשה הזאת?
שלא נשאר לך כלום יציב בעולם

קשה
קשה
קשה

וואו

יום
מוצף
דהז'וויים

אדם יכול ללכת?
אבל לא לעזוב

מה נשאר עכשיו?
עוד רגע להנות מהבוקר

ואני שר

רשבי
ורכבת
וים
ותא
ו
אותו ריח.
געגוע מטריף.