פורום פורום חידות (עמוד 18)

ואיך אתה יודע שזה הפורום שלי?

בס"ד

 

ראיתי פעם. מי זוכר?

בס"ד

 

death thing?

זוכר שאמרתי לך שאני לא מתה בזכות זה שאני מספרת? אז בזכות זה שסיפרתי משהו אני חיה.

בס"ד

 

אבל אני אשמח לשמוע

לפני שנה ומשהו הייתי במצב נוראי מבחינה נפשית בגלל כל מיני דברים, אז ניסיתי להתאבד. לקחתי כמות גדולה של כדורים, אחר כך אמרו לי שזה היה אמור להרוג אותי, אבל לא יכולתי לשמור את זה בבטן וסיפרתי לאימא שלי. בזכות זה הגענו לבית חולים.

לספר או לא?
או מה האיזון

בס"ד

 

בין לספר לאמא מה קורה איתי לבין לספר לכל העולם על כל מחשבה שעוברת לי בראש.

ב. כן, אני מבינה. אני רק לא יודעת מה האיזון

בס"ד

 

אי אפשר פשוט לעבור להתנהלות מאוזנת. הרמב"ם הידוע על המידות..

ולא קשים כמו שחשבתי, אבל קשים מספיק כדי להפסיק

בס"ד

 

כן לכתוב אבל עם צנזורה עצמית.

רק דברים פחות פנימיים. מה שהמקור שלו במקומות יותר עמוקים בנפש- לכתוב על דף ולא לפרסם.

@~תות~

זה גם לא סיפור אווירה
זה נסיון
אבל הצלחתי לדייק פה כמה דברים ולכן כל ההתרגשות סביבו

(להגיב על זה מאוחר יותר)

אבל שתדעי שנגע עמוקות. ולאו דווקא בקטע מזיק

הסיפור של תומר

אני נוטה לחשוב, אף על פי שזה יהיר מצידי, שזה היה סימן בשבילי. שגיא ברח מהבית למעני. שאתעורר.

 

הוא יושב במקלט, מנגן בעוז על התופים, אדם מלווה אותו בגיטרה החשמלית, רועי על הקלידים, ושירי מנצחת על כולם באצבעותיה, כאילו שהיא בכלל מבינה משהו במוזיקה. הרעש.

היה לו יום קשה. בית הספר, העבודה, העזרה לאימא, ועכשיו זה. אימונים ללא הפסקה, חזרות שוב ושוב, ושירי שפוקדת עליהם להיות טובים יותר.

הוא קם בייאוש. נמשיך אחר כך, הוא פוטר את קפיצותיה של שירי, אני חייב לחזור הביתה.

הוא עולה במדרגות במהירות, מצפה לנזיפה קצרה מאימא, שלא הגיעה. היא רכנה על המחשב הקטן, עסוקה בלהקליד.

זה היה היומן שלה.

הוא מחבק ומנשק אותה, ונכנס למטבח. שולף סיר מהמגירה התחתונה ומתחיל לקצוץ בצל. המטבח נקי ומסודר, ובקרוב יהיה הפוך ומבולגן.

בזמן שהפסטה מתבשלת על הכיריים, הוא מתיישב באנחה על מיטת הנוער בכוך שהוא החדר שלו. ללמד ילדים, הוא חושב, זו עבודת נמלים. צריך לשים לב לכל מילה.

הוא מתיישב להכין שיעורים. מחשבות על גיא עולות בו. היכן הוא מבלה כעת? הוא בסדר?

נמאס לו להרגיש בוגר ואחראי. הוא הרגיש שזו יהירות, להיות הבן הטוב, הקרוב, שאפשר לסמוך עליו.

הוא קם במהירות, לקח את כל החסכונות שלו, ויצא מהבית.

הוא הלך ברחוב במהירות, לא נותן למחשבות להפריע לו בדרכו, לחסום אותו ממה שעמד לעשות.

 

קעקוע ראשון. עוגן על אמת יד שמאל.

אין לך אלהים. תצרח עליו אימא. אתה עושה לי בושות.

היא תמיד נחמדה, אבל לכל אחד יש קטעים.

 

אולי אתה משטה בעצמך. הוא שוב חושב. אולי לא עשית את זה כדי לברוח מלהיות הבן הטוב. אולי עשית את זה בשבילה. למענה. כדי שתרגיש בטוחה איתך, כמו בבית.

הוא נד בראשו. מספיק לקשקש. אני לא מאצ'ואיסט, אני לא רומנטיקן. אני רק אני. בחור פשוט. מתופף, פילוסוף, בשלן.

קול קורא בשמו. שמא אלהים הוא הקורא? עלה למעלה עלה, כי כוח עז לך. עשה ככל שביכולתך, ותצמח. עמוד מול האמת שלך ביראת כבוד. התבונן בה. מה היא אומרת לך? מה היא מנסה לספר?

אתה אוהב. אתה מסובך. אתה שקוע עמוק בעבר, ותלוי כל כך בעתיד. אין לך צורך לתקן את דרכיך, אתה לא מתחרט, האשמה לא בך. רק באבא הזה שהתעקש לברוח.

אולי לא עשית את הקעקוע הזה כדי להתחבר אליה, לגרום לה להרגיש בטוחה. אולי ניסית להתחבר אליו. לסמן לו: בוא, חזור. אני בצד שלך. אני אגן עליך. אני אשמור עליך. אין לך עוד צורך בבריחה.

אבל לא. האח התאום שלו כבר לא ישוב, כבר לא יסמוך.

הוא מתחיל לחזור הביתה. לאימא, לכוך שלו, לפסטה.

מהו אלהים? מהי הרוח הזו, הנושבת סביבך כל הזמן, נושפת בעורפך, מזרזת אותך לעלות, להתקדם, לשאוף, לצמוח?

הפסק. הוא פוקד על עצמו. חדל. את הרהורי הפילוסופיה שמור לאחר כך. למחר. ליום אחר. די לנסות להבין, לחשב כל דבר, להיות כל כך מעורב.

העצים מצילים עליו כשהוא פוסע על המדרכה. ציפור חולפת מתגרה בחתול מצומרר. דמעה נושרת לו מקצה העין. מה אתה בוכה כמו ילד. תראה כמה עושים בשבילך. איפה גיא, איפה החצי השני שלו. והיא? מה איתה? היא עוד תבוא, בזמנה שלה. היא עוד תבוא.

הוא עולה במדרגות אחת אחת, עוד לא מוכן לעזוב את החישובים. ריח הפסטה מלווה אותו, והוא בא. 

שעה של לילה. מאיה ותומר מתחבאים מתחת לעץ. ממי הם מתחבאים? אולי מהחושך, אולי ממחשבות. תומר אוחז בידה של מאיה, ולוחש לה שהוא יאהב אותה לנצח. היא מחייכת, מאושרת.

"גם את מרגישה הכי טיפשה בעולם?" הוא שואל אותה.

והיא עונה לו כן.

אז הם פשוט מתחבקים, ומרגישים מבוגרים, ולא כמו בסרט.

מאיה מוציאה גיטרה ושרה לו שירי אהבה.

תומר שוזר לה כתר מפרחים שאסף בדרך.

"את המלכה שלי," הוא מגחך אליה, ושניהם מתגלגלים מצחוק כמו ילדים קטנים.

"את יפה כמו הירח," הוא מכריז.

"מה יפה בו?" היא תוהה, והוא שוב צוחק.

"אתה מתוק כמו קובית סוכר," היא אומרת, והוא מעווה את פניו במיאוס.

ואז הוא פשוט מנשק אותה, כמו שאהוב אמיתי מנשק את אהובתו האמיתית, ואומר לה שמחר בית ספר ושכבר שלוש בלילה וצריך ללכת לישון.

"אבל יש עוד שלוש דקות," היא אומרת בעיניים פעורות, ילדה קטנה לפתע.

והוא מלטף את שיערה ומהנהן ושותק.

"חשבת פעם על הכוכבים?" הוא שואל, והיא צוחקת.

"לא, ברצינות," הוא נשכב לידה על הדשא. "חשבת עליהם פעם?"

"לא," היא עונה. "למה?"

"הם רחוקים כל כך, ותמיד מדברים עליהם, ואיך בכלל אפשר לדעת."

"אתה צודק." היא אומרת, ומקימה אותו על הרגליים.

"בוא, מחר יום חדש."

"אני מפחד."

"גם אני. אבל אין לנו ברירה."

"אל תהיי קלישאתית ומציאותית כל כך. אנחנו תמיד יכולים להישאר כאן."

אבל היא רק מחייכת בשובבות, והולכת.

ובכן,

את כותבת נהדר נהדר נהדר. ממש.

מלא בעומק ובעניין אבל גם זורם מבחינת העלילה.

 

אבל, הי, הילדים שם - תקשיבי, הם מתוארים כנערי עשרה פלוס.

זו ממש לא התנהגות ומחשבות של ילדים. הם בוגרים באופן יוצא מן הכלל.

במיוחד המחשבות של תומר

 

אוי, אבל את כותבת כלכך יפה. 

ותודה לך