פורום ריק ומוסתר (עמוד 1200)

והם כולם נעלמים בסוף.
Iv'e got a blank space baby
And I'll write your name
בדיוק לזה

למה אני לא עוזבת פשוט וזהו?!
נמאס.
עולם, אני לא רוצה להיות

וזה לא מה שאתם חושבים.
שוב.



שוב.
הכל צריך להיות מוסתר היטב

"...הרי אהרון יודע שגדעון לא אוהב קפה, איך אפשר בכלל לסבול טעם של קפה,

מה כל השקר הזה עם הקפה או הבירה הלבנה או היין או הסיגריות,

הרי ברור שאף אחד לא מסוגל לאהוב טעמים כאלה בפה. אפילו כשיהיה בן שמונים הוא לא ישתתף להם בהצגה הזאת"

וסתם הכל רע לך ושחור, נכון?

בואי, תשקעי לתוך הבור הזה. הוא קורא לך. אינך רואה?

 

דיי. דיי

|בוכה|

זה לא סתם דור של פחד.

סתומה! אין פה שום דבר אמיתי! תעזבי אותו כבר, תתעלמי, תרחיקי. אין בזה טוב. אין טוב בלאבד את עצמך.
למה שוב פעם אני חושבת בצורה הוותרנית הזאת? כאילו שאני צריכה לחדול כדי שהם יתקיימו? הם לא שווים יותר ממני. אני לא צריכה פשוט לזרוק את עצמי.

[לא מצליח לראות את האל האימננטי
ובטרצנדנטי בלבד פשוט אין טעם]

מזמן לא הזדהתי ככה עם טקסט:

אינני, אולם, כואב לי כל מילימטר.

 

קסת, דיו אין בה אך קצף שפתיו

המאייר לי

כל עתיד שאחפוץ.

אבל - הפורום הזה הוא על מה שאני חושבת שהוא? 

איך אני מצטרפת אליו?

כאב מזוקק.
צער טהור.
מילים שיוצאות
ולא נכנסות
לשום מקום.

זה כל כך שובר את הלב. כשהוא מדבר והעיניים שלו ריקות. כאילו איבדו את טעם החיים. אתה לא יכול להסתכל לו בעיניים .....

אותן המחשבות
אותם האנשים
אותן התחושות
אותן הבחילות
אותם הכאבים
השכול והבדידות,
המחשבות המטריפות עליו.
על ההתמודדות שלה.
ועלינו.
מחשבות זה רצחני.
כמעט כמוני.

צרחה וצרחה, ואפילו לא ידעה על מה.

שאלתי אותה ברגע שבין בכי לבכי, כדי שתשמע,

"שש או שתים עשרה?"

היא עצרה מלבכות, חשבה וחשבה,

ופתאום התחילה לצעוק

"לא! אני בכלל בת שנתיים וחצי!"

אני, חצי מבוהל, אומר לה,

"סבבה, מתנצל, את בת שנתיים וחצי."

יופי, הילדה מבסוטה.

שקרן משקר לאחרים

שקרן טוב משקר לעצמו ואז חי בפיצול אישיותלכל החיים

שווה נסות!

עייפתי.

אם - אז

יש לה ללחוש בשפתיים דבוקות

קורי שערותיה סבוכים כשהיא מניצה מתנומת התמיד של ליבה.

 

הפצרתי בה; השארי

כאן. הפיחי צבע בי

הלא אף חלומותי מאויירים הם בשחור-לבן.

 

והיא - אם.

חייכה את אותו עיקום שפתיים משומש

היטרפה אל תוכה, חזרה

לפקפק את חייה, אמש ועוד אמש

באותו הרווח הצר שבין קצף שפתיהם ולעגם המלוטש.

 

ואני אבן מחוטבת כמידתה

אבן חלולה ומזולפת דמעות געגוע.

 

אותן שפתיים דבוקות שואגות אליי מבין

חרכי בדידותה:

- אם תאהבי אז, נשבעת,

אשוב

 

- לא! לא! לא!

 

אש הגאווה והניכור נאחזת בקורות הגשר.

סרבניות ופצועות נסובות אני ועצמי זו מזו.

אין לי עוד מקום בעולם.
היקום דוחק אותי לקרן זוית,
ממנה מנסה אני להיחלץ,
במאמצים רבים אך ללא הצלחה.
אין לי עוד תקווה בעולם.
היקום הורס את חלומותי,
חלומות על עתיד בהיר ונוצץ,
מנסה לשחזר חלומות אלו אך ללא הצלחה.
אין לי עוד סיבה להיות בעולם.
היקום מגחיך את רצונותי,
מקטין אותי,
מנסה לגדול ולצמוח אך ללא הצלחה.