פורום ריק ומוסתר (עמוד 147)

ליל חניה, ליל זמר, ליל שחקים רקוע

ליל רוב מלאכות חופזות, ליל אד מן הדוודים

(מה פתאום נזכרתי בשירים הישנים האלו??)

שיר עצוב.

החשש לשלוח לו הודעה על האוטומט.

להעביר הודעה למישהו ובטעות ללחוץ על השם שלו.

לא מוחקת את ההודעות איתו.

בינתיים לפחות.

כ"כ הרבה עוצמות היו בקשר הזה...

אבל רציתי *****

לב שפועם זוכר הכל

אבל למה כל כך הרבה עקיצות???

כל כך השתדלתי לא להגיד כלום.

לא לתקוף

לא לעקוץ

לא להכאיב

חבל שהוא לא שם לב לזה. למרות שכתבתי מפורש.

הכאב הזה שמתפשט בגוף כשקוראת.

אוף כבר 

והוא אפילו לא פה בשביל לעזור לי.

אני מתפללת שיהיה לו טוב.

אבל קשה לי כל כך...

אתמול היה סביר. טוב אפילו.

הסוף הרס.

גם במובן הזה

כי זו היתה סתם טעות מטופשת.

וגם עם הדבר הזה.

החיים זה דבר מורכב.

אבל נכון שזה באמת לא משנה?

הייתי רוצה להגיד שכועסת עליו.

אבל לא מצליחה לכעוס.

זה היה כ"כ מזמן.

ואם לא רוצה?

זה עוזר לי?

זנב נשמט בהכנעה.

2 ביום אחד? 

לא קצת מוגזם?? 

למה, אני גם אמורה לעבור את זה?? 

נכון שמותר?

רק שיגידו שמותר.

לא כולם נחמדים בסוף.

אז זה הלופ החדש אה?

מה יהיה איתך ילדה

אתה שמח על זה?

טוב לך לאן שהבאת אותי?

היית רוצה שוב?

נכון שזה לא מפתיע?

אבל רציתי ***** קודם...

הכל פה ייגמר

מותר.

הכל מותר.

כולם יכולים הכל.

גם אתה.

עשית מה שרצית.

דפקת אותי בגלל זה.

לא מעניין אותך בכלל.

אולי בכלל לא ממש זוכר אותי.

זה היה הרי מזמן.

אתה יודע שבא לי להרביץ לך?

אתה יודע לאן הכנסת אותי?

(לא להגיב בשרשור)

נצחק נצחק עד השנייה האחרונה כל עוד יש איפור

לא נתפס בכלל לא 

ממש ממש לא

מבחינתי הוא עוד מחייך באותו חיוך ביישן

מעביר דבר תורה במתיקות כזו

מנחה את השירים בסעודת שבת

לא תמיד צריך להיות קרובים מאוד

כדי להרגיש את החיסרון

החלל שלו מורגש פה טוב מדי

לא הגיוני שזו פרידה לכל החיים

אבל כן זאת המציאות

וכמו מציאות היא יודעת להיות קשה