עבר עריכה על ידי פצלשש/ בתאריך י"ט בניסן תשפ"ג 03:10
עבר עריכה על ידי פצלשש/ בתאריך י"ט בניסן תשפ"ג 03:10
עבר עריכה על ידי פצלשש/ בתאריך י"ט בניסן תשפ"ג 03:09
עבר עריכה על ידי פצלשש/ בתאריך י"ח בניסן תשפ"ג 19:33
עבר עריכה על ידי פצלשש/ בתאריך י"ח בניסן תשפ"ג 12:51
דמיינתי את החיים שיכלו להיות
את מאות ואלפי החוויות
שאבדו לנצח
ולעולם לא ישובו להיות
חשבתי על מסלול החיים הקצר
שהספיקו בנות 16 ו20 לעבור כבר
ועכשיו הם רק
זיכרון מר מתוק מהעבר
וחשבתי על חייו של איש
ההוא שמהרגע שקם בבוקר הוא מחפש להכיש
מסתובב בעולם וצד חיים
בעולם הרגיש.
ואין לי שום הסבר
למה זה כל כך כואב. מסחרר.
ועד מתי, עד מתי
ייגדעו האנשים וישקעו לנצח בעולם האחר
ואיך בכלל אפשר ללמוד לחיות, מוות לצד החיים
כשהמוות אולי רחוק אבל עדיין צורב מבפנים
מנסה למצוא לו איזה מקום
אצל כל אחד מאיתנו בחיים העמוסים.