כי זה טוב. אבל בדיוק באותה מידה זה קשה.
שני קולות צורחים בראש. לשני הכיוונים. הקול של ההחלמה מול הקול של ההפרעה.
כי זה טוב, אבל מצד שני מה לעזאזל אני עושה.
אני רק רוצה להיעלם. מה פתאום אני מתקדמת ככה. איך אני מסכימה לעצמי כל כך הרבה, אין לי מושג.
והכל כל כך מבולבל לי בפנוכו, והמוח והלב נלחמים בלי הפסקה. וקרב ניתש בתוכי וזה כואב. מדי. וזה מתיש. מאוד.
גם ככה הכח שלי לא בשיא בכלל. אז ההתקדמות הזאת, היא מפחידה. היא גורמת לי לרצות לחזור אחורה, כי אמאלה ואבאלה מה אני עושה בכלל.
יש בי עוד כח?
דבקתי בתורת המלחמה הנשמה שלי בוערת והנפש שלי חיה
מותש לי.
שה' כבר ידאג לנו