אני אוהבת את האיש שלי.
הוא גורם לי לרצות להיות שמחה תמיד,
ולהצליח. זה הכי קשה, ת'כלס.
אני צוחקת
ורוצה שהוא יצחק יחד איתי
הוא בוחר להיפגע, בלי לומר לי את זה
כי הוא רוצה שאמשיך לשמוח
אבל אני לא.
כי אני אוהבת את האיש שלי,
וכמה שאני אוהבת ככה אני מכירה אותו
ויודעת לזהות לו בעיניים מתי שעצוב לו, וקשה
וזיהיתי את זה עכשיו
בדיוק כשאני שמחה וצוחקת
אז ניסיתי לדבר איתו, לשמוע מה עצוב לו
ורק לעזור לו
והוא בוחר לשתוק, כמו תמיד.
והחץ ההוא חוזר לי ללב כמו פעם
דוקר אותי חזק בדיוק בחור שממנו הוא יצא לא מזמן
מאיים עד כאב.
אותו החץ שהשתמשתי בו כדי להכאיב לעצמי,
שהייתי לוחשת לעצמי- לרצות. לרצות.
כי פחדתי שתלך התחושה הזו הכ"כ נעימה
התחושה של להיות נאהבת
אז תפסתי תמיד בכח במי שאהב אותי
ונתתי לו כל מה שרק רצה, לא משנה אם היה לי נוח או לא
וסחטתי את עצמי מדיי
עד שנגמרו הכוחות
והגיע האיכס הגדול הזה שאחרי...
ועד שהחץ ההוא זה שהיה הורג אותי כל פעם מחדש, הלך לו
עכשיו הוא חזר חזרה
בגלל השתיקה שלו
של האיש הזה שאני כ"כ אוהבת
אני מרגישה אשמה, בגלל שצחקתי
ומפחדת לאבד אותו.
אז הפסקתי לצחוק ופשוט התחלתי לסחוט את עצמי שוב
הרגשתי שוב את הכאב ההוא של החץ נכנס לי ללב.
ועצרתי פה.
כי לא באלי שוב.
אז אני פורקת קצת לעצמי, ומחכה לחזור לצחוק.
ומחכה שיפתח שם משהו בלב שלו
שיסכים לדבר איתי ולשתף,
לפחות כמוני.
