פורום ריק ומוסתר (עמוד 517)

הרגע הזה שאתה רוצה מישהו שיבין אותך. ואין
מישהו שיקשיב רק לך. ואין.
מישהו שיהיה בשבילך. ואין.

יש חלומות שמתגשמים
ויש שלא.

תמיד היה ככה. מסובל כזה. לא פשוט.
כשהיתעקשתי ולא וויתרתי. רק פגעתי.
כשברחתי והסתתרתי. פגעתי בעצמי.
כשדיברתי אמת. הם פחדו ממנה.
כששיקרתי, כאב לי בלב.
כששנאתי, למדתי לאהוב באמת.
כשאהבתי, נפגעתי מזה.
כששתקתי, לא הבינו מה קרה לי.
כשדיברתי, רק העירו לי כמה שהשתנתי. ושזה לא אני.
כשבכיתי, נבהלו ורצו לעזור. אבל כבר לא נתתי.
כשצעקתי בלי מילים, לא שמעו.
כשעזרתי, הרגשתי שאני נגמרת.
כשהקשבתי, הרגשתי שאני הולכת להתחרפן.
כשלא ההיתי, חיפשו אותי.
כשההיתי, התעלמו ממני.
כששמחתי, שמחו איתי ביחד.
כשהתעצבתי, רוח קרה נשבה ממני. לא התקרבו אלי.

הם שואלים אותי מה החלום שלי.

אני רוצה לענות את האמת.

לספר שאין לי חלומות, שאני עסוקה בלשרוד, בלקום בבוקר.

אני רוצה לספר שאף פעם לא חלמתי, לא העזתי להסתכל קדימה, תמיד רק למטה, שלא אפול.

 

במקום, אני מספרת שתמיד חלמתי להיות רופאה.

הם מסתכלים עלי ואומרים שזה ממש תפור עלי, מתאים לי.

אני צוחקת.

זה מה שסבא ואבא אמרו לי תמיד. 

תהיי רופאה, תוסיפי טוב וחיים לעולם.

טוב וחיים.

כשלי אין טוב ואני שונאת את החיים.

 

 

הסנדלר הולך יחף...

אנחנו שונאים שונאים שונאים תסבוכים.
שונאים.

אין לי כח אליהם אין

כולם שונאים אותי.

 

חברה שלחה לי ורציתי שתקראו, אולי יחזק פה מישו(:

היא אישרה לי לשתף, 

נראלי היא תשמח לתגובות ואני יעביר לה אותם..

 

 

היא בוכה. בוכה ככ חזק,ו,נדמה לה שאף אחד לא שומע. אף אחד אחד לא מרגיש אותה. היא צועקת. בכל הכוח צועקת. יש קול שמהדהד בתוכה שאין סיכוי עוד לטוב. אין סיכוי לנחמה.  היא לא רואה אף אחד ומבחינתה, אף אחד לא רואה אותה. מרגישה תמיד לבד. אף אחד לא מבין. אף אחד לא שומע ומקשיב. היא שונאת את עצמה. רוצה רק לצרוח ושהסתיים במוות עכשיו. היא הולכת. לא יודעת אפילו לאן. רחוק רחוק, רק כדי להיעלם. שאף אחד לא יראה אותה באופק, "בכל מקרה אנלא מעניינת אף אחד ואין בשביל מה להישאר", מהרהרת לעצמה. וזה כואב. איי איי איי כמה כואב. היא מותשת. מהחיים. מכל דבר. העננים מסתירים את השמש הזורחת וככל שעובר הזמן, החושך מתגבר לו. היא תוהה לעצמה שזה לא יגמר לעולם. אף פעם לא. ככ לא רוצה להאמין לטוב. ו,בכל זאת ממשיכה לצעוד, בחוסר כוח כי סוג של אין ברירה למרות ש, הממ תמיד יש ברירה. היא רצה מהר מהר מהרר ומנסה גם בנחת. לעלות. להתקדם. פף. לא מצליחה. האדמה כבר רטובה ככ מרוב הדמעות שלא מפסיקות לרדת מהעיניים. קשה לה כבר ללכת. עייפה ככ. היא מפסיקה להקשיב לטעטע. לא מזיז לה להיבלע בתוך האדמה. רק להיקבר. נמאס לה להיות טובה. נמאס לה מגבולות. רוצה רק לפרוץ אותם ולהתפרע. לעשות מה שבא לה. היא פוגעת בעצמה ככ חזק ועמוק למרות שברור לה שישארו צלקות אח"כ. נונו מה נעשה.. שורף לה טירופים, אף אחד לא יודע עד כמה. חוץ מטעטע. רק היא וטעטע יודעים. היא מסתירה. קשה לה להסתיר אך גם קשה לה עוד יותר שידעו. רוצה שקט. רוצה להרפות. לתת לרוח להשמיע את עצמה. קצת אוויר. לתת לכאב להיות איך שהוא ולא לספר לעצמה כמה מפגרת היא שאלו הרגשות שלה..זה הכי בסדר. הכי מובן. 'הלב לא סתם מרגיש', פעם חברה אמרה לה. "אל תפחדי, אל תפחדי תני לעצמך ליפול זה חלק מלגדול למטה, למטה יש אדמה תמיד יש אדמה", מנסה לשיר לעצמה בלחש ולהקשיב למילים. מכניסה לה למוח לאט לאט ו, וואו סוף סוף מצליחה להירגע. עכשיו, זהו, היא נותנת לרגשות מקום עד הסוף ומתחילה להיות. מבינה ששום דבר שעובר עליה לא סתם קורה. היא נושמת עמוק עמוקק. "בפשטות.. רק להירגע. רק להירגע. זה טוב. טוב מאודד", מזכירה לעצמה. נאנחת לה ללא הרף. עד שיפסק הכאב, לפחות לעכשיו. מנסה רק הפעם להקשיב. להקשיב לקולות ולקבל אותם. באהבה. היא משתיקה, את כל אלו שרק צורחים עליה כל הזמן, שכמה היא לא בסדר וכמה היא רעה. כן, היא מצליחה להשתיק אותם בעדינות ובנחת. נותנת לגמרי מקום לעצמה באמת. מקום מכיל. מקום אוהב. היא מחבקת את עצמה חזק חזק פתאום ולא מאמינה שזה מה שהיא עושה אבל כן, היא הכי מסוגלת לאהוב את עצמה. לאהוב את עצמה באמת. אךך. אהבת אמת.. איי איי איי אהבת אמת. כמה מתוק המילים האלו. כבר לא אכפת לה מכלום, בקטע טוב. היא צועקת. עם עוצמות היא צועקת, "אני טובה. אני טובהה. אני איש פלא ונשמתי פלא גדול. חידוש כמוני לא היה מעוילם. חידוש כמוני לא היה מעוייילם". מרגישה שטעטע איתה. מרגישה כמה טעטע מזרים לה כוחות אינסופיים. היא מאושרת כמו שלא הייתה מאושרת מעוילם. וואוו. היא מרגישה טוב באמת. לא האמינה עד עכשיו שזה יגיע מתישהו. מנתרת לה. בלי הפסקה. מחליטה לחזור מאיפה שרק התרחקה כל הזמן. חוזרת לחיות חיי אמת. לא שקריים. כבר לא משנה לה הקולות החיצוניים האלו שרק מחלישים אותה כי יודעת מה היא באמת, "במקור שלי אני טוב גמור אבא ושם אני מאמין בעצמי", מקשיבה לשיר הקסום הזה של אביתר שתמיד משמיעה לעצמה כל לילה לפני השינה, ולא מפסיקה לחייך, כי עכשיו מצליחה להאמין בזה באמת. היא מחייכת אשכרה. היא שמחה באמת. אךךך כמה פלא. כבר לא מתגעגעת לפעם. כפשוטו שמחה לגמריי בהווה. יודעת שזה עושה לה רק טוב. רק טוב. גם אם לא תמיד מצליחה להרגיש ככה. אז היא חוזרת..יודעת בדיוק לאן. מנסה שוב להתקרב, שוב לדבוק באמת. לדבוק ברצון האמיתי. לדבוק בטעטע. בוחרת לחיות. לחיות מחדש. חיים אמיתיים. חיים של גאולה, פרטית וכללית. חיים רק עם טוב גלוי. והיא מעכשיו תמיד רוצה לחיות לא משנה מה יהיה פתאום. כן, היא ככ רוצה לחיות. היא מבינה כמה לחיים יש משמעות וכמה שהכל ככ לא סתם. היא מחליטה לא לוותר לעולם. כבר לא מרגישה מתה. היא מרגישה חיה,ו,טוב לה להרגיש ככה. איי איי איי היידד.

לא מצאתי את עצמי
כשלא חיפשתי
מצאתי את עצמי
כשחיפשתי
במקום אחר

ולא ידעתי שזה מקום אחר
והיום אני עדין מחפש

עשי לך שלום בתוכך

(אורי את אור.
ואני מתגעגעת אלייך.)

ולא הוא לא אחד שמנגן
ולא ולא אחד שמדבר יפה
הוא לא אחד ששר כשרע לו
ולא אחד שמשתתק כשאין
הוא לא כזה
ולא אחר
הוא גם לא מי שרצו שיהיה

הוא זה לא אני
אני והוא זה לא
לא לא לא
מה שתדמיין

זה רק שנינו כאחד
רק שנינו שאחד
רק אני שלא אני
אני עכשיו נפרד

החיים כל כך מסובכים לפעמים.

איזה לפעמים, תמיד...

ואין לאן לברוח, כי הכל מלא בהם.

 

 

 

וואו, כמה כבד לי.

ואיך אין לי כוח לסחוב ולהיסחב עם זה.

 

 

כאילו שיש לי ברירה אחרת......

|כאוב ובודד|

כמו נפילה כזאת חדה אני פתאום קולטת שהלילה זה לילה אחרון לתשפ,תהה שנת פלא.
יש לי מידי מה לכתוב וזה די משפט פתיח לכל קישקוש שאני מתחילה לכתוב.
הזוי לחשוב על ההיה הווה ויהיה שלי,איך הכל מכוון מלמעלה ולי רק נותר לציית לפקודות מההוא שם בשמיים ולשמור על עוד איפוק וסבלנות עד שהאוהב הזה מלמעלה יחליט שהוא מפרגן לי בעוד טיפות ונהר ומפלים וצונאמים של טוב ואור גלוי.
יש כמו מין מעגל כזה בחיים של כאב ונפילה וצמיחה שמגיעה אחר כך.
כמו מעגל של נביטה,לוקחים את הזרע ומפילים אותו עמוק לאדמה והוא מקבל את הריקבון וזה נדמה כואב.
ימים לא רואים תוצאות והכל חום של אדמה ומלא בכובד
אך רק המאמינים והסבלניים ידעו להביע את אותה תחושת התרגשות בזמן התבוננות בעלה הראשון שיצא.
זה פלא.
אני מידי מקשקשת מחשבות ואבא נכון אתה מקשיב?אני צריכה זכויות.
רוצה שנת פלא אראנו.
שנראה את הפלא בעיניים שלנו.
הרי הכל זה פלא ופלא זה אתה.
מידי הרבה פעמים החלום הזה עולה לי לראש,אני רוצה שזה יהיה הגיוני להגשים את זה ולא לשחק בזה רק בדמיונות אבל המ,העולם שלנו לא עובד ככה ואתה צריך להיות מידי אדם טוב כדי להקריב את כל האהבה והסבלנות שלך בעולם כדי להצמיח המ,. את.
הלוואי אני יכולתי.כן.כורח המציאות לא מאפשר.
אני רוצה שזה יקרה,הלוואי היית מראה טיפה יותר את הרחמים בגלוי.
וגם אבא,אני רוצה ללכת ברחוב עם ידיים פרושות וחיוך שליו ולחבק כל אדם שאני רואה,לחבק חזק חזק עד שהוא ירגיש ברפואה רגעית ויציבות תמידית שמתחילה להתפשט ובזמן הזה ללחוש לו שאני מסכימה לו לעשות הכל.הכל.רק לא להיכנע סופית.
אני לא רוצה שאנשים יכנעו סופית.
ואחרי החיבוק הזה האדם יילך לבית שלו ובכוח הרפואה שהענקתי לו הוא יחבק את הילדים שלו וילחש להם-"אני מסכים לכם לעשות הכל.הכל.רק לא להיכנע סופית.אני לא רוצה שילדים יכנעו סופית."
ובכוח הזה שהוא העניק להם,הילדים יצאו לחצר ויחבקו את התרנגולות והאפרוחים ואת יהונתן הקטן שרץ בבוקר אל הגן והוא נפל והרגיש שכל העולם נפל יחד איתו והוא בודד ורוצה להיכנע.
וכן,הם יגיעו אליו,הילדים,יגידו לו-
"אנחנו מסכימים לך לעשות כל מה שאתה רוצה.הכל.רק לא להיכנע סופית.אנחנו לא רוצים שתיכנע סופית."

וכל אחד בכוח שלו ילך ויחבק את האחר ואז כל העולם יהיה מתוקן ומלא במילים מרגיעות וטובות וחיבוקים כאלו מרפאים וכולם יציירו ביחד קשת בענן ענקית בשמיים שתסמן את הנשיקה מהשם יתברך ואת המבול שמנענו בזכות החיבוקים והמילים הטובות שאמרנו אחד לשני.
.
"מאות מלאכים מחכים בראש השנה שיהודי יגיד דברי שבח על יהודי שני.
המלאכים יודעים שהקב"ה מתאווה לשבחן של ישראל,
יותר משבחן של צדיקים."

.

זה בכלל מתאים לי?
אבל זה ככ לא אני.