פורום ריק ומוסתר (עמוד 667)

הפחד הזה
לתת אמון
אוףאוףףףאוףףףף

שעת לילה/כפיר גולן

שעת לילה
ואני עייף
מכרסם חצאי מחמאות
מחפש נואשות
אות קיום
איזה לייק או שניים
שיהיו שווים
את טרחת חיי

לילה
בחוץ כולם נמים
ורק אני פה
עוד ער
מחכה נואשות
להפוגה
במירוץ המטורף הזה
גם אני
כמו כולם
בוהה בחשיכה

ואת לוחשת
אהובי
מתי כבר תברח?
תעזוב את היאוש
המר- מתוק הזה
ותשכח
לילות מלאי עצבות
ערפילי בדידות
של שחר

אהובי
מתי תפרח
שנית
בליל ירח
וסער?

ואני נודם
רדוף שתיקות
רדוף שדי עבר
המכים ללא הרף
שתיקת בלהות
נודמת
להט חלילים
מלא עשן
נמוג בעלטה
האינסופית
הלוחשת
המפתה.

ובבוקר
אור חיוור
מנתץ חלומי
גודע חיי
ונפשי
מרוב חמצן
לא יכולים
פשוט
להיות
פשוט
לנשום.

הכרה בכוח
מוסבר אבל לא
חזק מכדי נשוא
בתשובה

והערך שב לו
שב אל שנשכח
נמעך
במרחבי הסיגופים

אני שוב
או לא
אני לראשונה
שב ומדבר
בשתיקה.
על עצמי
ועל מה שנשכח

בלידה

הגוף שלי מורכב כרגע מ 10% אוכל ומים
90% שנאה עצמית

מחשבות מפוצצות את הראש.
עשיתי את הדבר הנכון?
אולי נתחרט?

מי אמר שזה מה שטוב לי?

אולי עדיף לחזור? לא. אני אשאר פה.
מחשבות שלא יובילו לשום מקום, אבל עדיין הן לא פורחות מהראש.
למה אני לא יכול להעלים אותם? להשתיק אותם, את הרעש המציק הזה שלא יוביל לשום מקום?
באלי שקט במחשבות
 

לסלוח לעצמך.
מאיפה מתחילים
ולאן
עיניין של קבלה, השלמה
איך לא מאבדים שפיות
אמונה
איך הלב יאמין בי
מהתחלה
?

אני רוצה לכתוב
שירים יפים
(לספר סיפורים של אנשים)
רוצה לנגן אביתר
לקרוע את הגיטרה
(והחלילית והפסנתר)
לצייר, לצלם
ליצור
(חיים, אנשים)
גם קצת לעבוד
(את ה', לחיות)
ללמוד, לחשוב
לקרוא בשביל הכיף
(תורה, שתהיה כיף)
לטייל הרבה
לעשות שביל ישראל
(לטפס על החיים)

לרקוד על כל החתונות
(הרבה יותר משניים)
להגשים את כל החלומות
הדברים שאי פעם רציתי
לדחוס את הזמן
(למה אין יותר זמן)

שזמן לא מרפא, וגם הלב לא אותו לב, במיוחד לא שלו

כמו בתמונה הישנה ההיא של הסוס, זאת ששנים הייתה התמונת פרופיל של .
כי הוא קטן, וחמוד
והוא מגושם שמסתבך ברגליים של עצמו, ונופל. והוא על הרצפה עם פרצוף מתוסכל.
והוא לא מצליח לקום. וכואב לו מכל המכות שהוא כבר חטף מהרצפה. והכל מסתבך לו כל פעם מחדש.
אז ככה.

אוף גדול

או שאני אחראית מידי
או שאני לוקחת על עצמי מידי
או שאני לא יודעת מה

איך זה שכל פרויקט נהיה "באחריותי"?

אני שוב מגלה
שהם קרו
ושרדתי
אולי
אופ

ואני רועדת
וקצת רע לי בלב....

את יודעת
לפעמים אני תוהה
מתי הפסקנו להיות ילדים?!
מתי הפכנו להיות זקנים
מתי הפכנו להיות כה,
כה כבדים...?!

את זוכרת את משחקי הילדות?
את הרדיפות החתול והעכבר
הלא נגמרות?
את הכאבים בלילות,
את האהבות הטהורות
את החשק
את השתיקה
את התאווה
ואת המשאלה

את צמיחת הבגרות
הלבטים, החבטות
הסודות שגילית
רק לי
את האושר הפשוט,
הטהור
ואת הדיכאון הסופני
הכל היה מלא עוצמות,
עוצמות גדולות
נפלאות
שבערו בגוף
בערו בנפש
בערו בנשמה
בנשימה
בי ובך
מחוברים
כגוף אחד

זוכרת?
זוכרת שישבנו בגינה
ואת שתקת
שתיקת כאב
ובהינו חרש בכוכבים
כשידי מלטפת
את ליבך?
והרוח לחשה לנו ברכות
על שלוות עולמים
ושתיקת אוהבים
על ציפור כנף פרושת כנף
על דרור ועל נץ
דואים יחדיו

ואת האמנת
באמונה פשוטה,
טהורה.
האמנתי בי,
האמנת בך,
האמנת בשנינו.

מתי הפסקת להאמין?
ממתי האמונה התמימה
פינתה מקומה לציניות קרה
חסרת שם
חסרת פנים
חסרת,
חסרת לב?

רק רציתי לומר
שאני מתגעגע
אם לא בשבילי
ולא בשבילך
בשביל שנינו.

כואב לי לראות אותך נובלת,
פצועת כנף
משוועת ואין עונה
זועקת ואין מי שישמע
מדממת מדם ליבך
ואין רופא שירפא את ליבך הגוסס
ואין אהוב שיתן מזור
לכאבך.

רק הד חלול
מרוקן מכל תוכן.

אבל,
יכול גם להיות אחרת.

זוכרת?!

עיר מושב גם לא נמצא