פורום קרית ארבע (עמוד 1)

יהודה עמיחי/

אָבִי הָיָה אֱלהִים וְלא יָדַע. הוּא נָתַן לִי
אֶת עֲשֶׁרֶת הַדִּבְּרוֹת לא בְּרַעַם וְלא בְּזַעַם, לא בָּאֵשׁ וְלא בָּעָנָן
אֶלָּא בְּרַכּוּת וּבְאַהֲבָה. וְהוֹסִיף לִטּוּפִים וְהוֹסִיף מִלִּים טוֹבוֹת,
וְהוֹסִיף "אָנָּא" וְהוֹסִיף "בְּבַקָּשָׁה". וְזִמֵּר זָכוֹר וְשָׁמוֹר
בְּנִגּוּן אֶחָד וְהִתְחַנֵּן וּבָכָה בְּשֶׁקֶט בֵּין דִּבֵּר לְדִּבֵּר,
לא תִּשָּׂא שֵׁם אֱלוֹהֶיךָ לַשָּׁוְא, לא תִּשָּׂא, לא לַשָּׁוְא,
אָנָּא, אַל תַּעֲנֶה בְּרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. וְחִבֵּק אוֹתִי חָזָק וְלָחַשׁ בְּאָזְנִי,
לא תִּגְנוֹב, לא תִּנְאַף, לא תִּרְצַח. וְשָׂם אֶת כַּפּוֹת יָדָיו הַפְּתוּחוּת
עַל ראשִׁי בְּבִרְכַּת יוֹם כִּפּוּר. כַּבֵּד, אֱהַב, לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ
עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְקוֹל אָבִי לָבָן כְּמוֹ שְׂעַר ראשׁוֹ.
אַחַר-כָּך הִפְנָה אֶת פָּנָיו אֵלַי בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה
כְּמוֹ בַּיוֹם שֶׁבּוֹ מֵת בִּזְרוֹעוֹתַי וְאָמַר: אֲנִי רוֹצֶה לְהוֹסִיף
שְׁנַיִם לַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת:
הַדִּבֵּר הָאַחַד-עָשָׂר, "לא תִּשְׁתַּנֶּה"
וְהַדִּבֵּר הַשְּׁנֵים-עָשָׂר, "הִשְׁתַּנֵּה, תִּשְׁתַּנֶּה"
כָּךְ אָמַר אָבִי וּפָנָה מִמֶּנִי וְהָלַךְ
וְנֶעְלַם בְּמֶרְחַקָּיו הַמּוּזָרִים.

אבל זה יהיה קוואצ' מדיי אז לא)

אפשר שאנשים לא ימותו?

מעניין מה תהיה ההשפעה של עולם ללא מוות על מושג החיים

מחשבות חסרות תועלת שכאלו

(אין לי מילים לתפילות או משהו כזה, שלא לדבר על דמעות. פשוט שיהיה טוב, בסדר?)

כל מה שלא הספקתי לומר
עובר מול העיניים ונשבר
אם יש איזושהי מחילה
אז קח אותה ממני בשבילך

קר חורף מזכיר לי אותך
רוצה מסתור מגשם מסופה
קח כל מה שאתן לך
זו אני ואין בי מבוכה.


עד שבוקר יבוא
לא אשן את כל הלילה לקראתו
עד הבוקר שבו
לא אתן לך ללכת מתוכו
לא אתן לך ללכת מתוכו

לך קח את הדרך איתך
וצידה שהכנתי לכבודך
אם זה כח השביל שלך
קח אותי אל המקום שלך

[ריק לי ואין בי כלום
החורף מכווץ אותי
קר נורא
ולבד לי
.
המילים שלי אזלו ממני
שתיקות מכרסמות
בצל מטוגן
ראש דופק
ומוזיקה]

הרוח תמיד
נותרת
לא מצאתי
מקום
היא משיבה לגשם
גם מביאה טל
עונת הרוח
הקבועה

כך אדמת
ירושלים
מחכה
מי יבוא
לעומק זה
בור פתוח
מטה עוד
אפשר לראות
ימים אחרים
אחרים

לא שווה כבר שעשיתי את זה. אני יודעת ששימחתי אותן מאוד, ושעשיתי את הדבר הנכון וזה עשה גם לו נחת. אבל אני מרגישה שהרסתי הכל עם כמויות הרוע שדיברתי סביב זה. אוף
הימים ארוכים בלי לדעת למה, בורחת ואין רודף
לפחות הימים ארוכים ולא הלילות
שגרהשגרהשגרהשגרה
אני צריכה למצוא עבודה
והמון כח
כואב לי הראש והבטן, אני עם סחרחורת ובחילה מכל היום ההזייתי הזה
שכחתי כבר איזו תחושה מנקה זו
וואו
צריך לישון
מחר יום חופש ויש מלא מטלות להגשה וחומר קריאה וגם בוחן
ה' יעזור
משהו ירגע בנו
משהו יגע בנו
ולא יהיה ממה לחשוש
(אמרי מדוע את צוחקת כמו פחד)
סתם בלאגן בראש צריך ללכת לישון ודי

אין לנו כח יותר, צריך גאולה

(זה עושה לי מצפון על דברים שאמרתי בסוכות, טאטע)

לא. מטילים. פצצות. ונעלמים.

להחזיק חזק
להאחז

ובא לי שירחמו עליי, למרות שאין סיבה של ממש

אני אוהבת את המשפחה שלי ואת חברות שלי

סוכות זה חג מוזר נורא, תמיד מפתיע כזה. מאוד חסר הכנה, וגם מבולבל ויש בו משהו שמח ופשוט כמו שהוא ככה

אני לא יודעת מה עושים, כל הזמן נאבדות לי המילים

אתה איש של לילה

(שירי ארץ ישראל סביב פקל טוב, [לרצות לצעוק את עצמנו לדעת אל התהום הפרושה בינינו ובין הכנרת, אבל המילים נשארות תלויות עמוק בבטן, בלי לצאת לאוויר---] אחכ באוטו משתוללים עם שירי ערסים, לאיזון של המוד)

מחר השלושים. ויש בי משהו שמתקומם מול המוות הזה, אבל חוסר האונים משקיט את התנועה הזו ואני צוללת לתוך תהליך של עיכול כפוי ומתמשך

הנפש מתכווצת ומתרפה ונרגעת בסוף ושוב סוערת, אולי בכלל זה הרצוא ושוב

הִנֵּה הָרוּחַ יַד שׁוֹלַחַת וּבְלִי רַחַשׁ
פִּתְאֹם חַלּוֹן לְאַט נִפְתַּח בַּחֲשֵׁכָה
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ צוֹחֶקֶת כְּמוֹ פַּחַד
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ קוֹפֵאת כְּמוֹ שִׂמְחָה
אִמְרֵי מַדּוּעַ הָעוֹלָם כֹּה זָר עֲדַיִן
וְאֵשׁ וּמַיִם מַבִּיטִים בּוֹ מִכָּל צַד
אִמְרֵי מַדּוּעַ בּוֹ מְפַרְפְּרִים חַיַּיִךְ
כְּמוֹ צִפּוֹר מְבֹהָלָהּ בְּתוֹךְ כַּף יָד
אִמְרִי מַדּוּעַ אֶת מָעוֹף וּרְעַד רַב
כְּמוֹ צִפּוֹר בַּחֶדֶר בְּחַפְּשָׂהּ אֶשְׁנָב

(אלתרמן)

אם זה פחות מ50₪ לשעה אני ממש לא באה ואל תנסי לשכנע אותי ולמצפן אותי. זה עבודה פה, לא התנדבות. וואלה זה זילזול לרצות 18+ תמורת 25₪ לשעה, אפילו לא בדקת מה המינימום. לא רוצה לעשות טובות, בסדר? לא אכפת לי שאת נואשת ומעלה לי תוך שניה ל30₪, אין לי כוונה להתמקח כשאני בכלל לא רוצה לעבוד בשמש הקופחת. חול המועד זה חופש, מובן? נמאס לי. האלה של יום חמישי ביטלו וזה מעצבן נורא, כי קיצרתי את העבודה הרגילה בשבילם. אוף, מרגיז אותי שמתנהלים ככה, זה ממש לא רציני. אם זה היה ההפך, הייתם מחייבים אותי לדאוג למחליפה, נכון? בכלל היא סיפרה לי במוצש שעוד לא שילמתם לה על אוגוסט. ממש נשמע נפלא לעבוד אצלכם. אחרי כל הסיפורים הקטנים האלו אני כלכך מודה לה' על זה שהעבודה המרכזית שלי נורמלית וטובה וסה"כ אפילו די כיפית לפעמים.

מתפוצץ לי הראש וכואב גם הגרון והלאכלום הזה עושה לי רע.

(אולי מחר ניסע לעשות עדשות ולבקר אותה או אותה או את הכנרת שלי?)

שיכנס כבר המענק שיחרור ושיהיה לי את האוטו וניסע לאיקאה והכל יסתדר אמן.

שהיא תהיה יותר טובה מיום שישי

זה לא פייר

הפסקתי לשחות לטובת שנצים וזה די עגום כי זה אומר שאני מתבטטת לחלוטין חוץ ממתי שאני הולכת לסיבוב איתן וגם אז יותר מפטפטים והולכים לאט
לא טיילתי כבר המון זמן ושמתי את הלב שלי סוגשל בצד ואני תוהה לעצמי מה יהיו ההשלכות והאם אתחרט ועד כמה ואולי זה באמת מה שנכון לעשות עכשיו וזו לא הדחקה שלילית
אולי נלך לנגן היום במאגר
אולי יהיו לי מילים
אולי יהיו לי דמעות
אולי יהיו לי תפילות
אולי

המכולת סגורה ורציתי להקפיא בננות למחר :/

מסתכלת בתמונות שלה וקוראת מה אנשים כתבו עליה ורואה סרטונים שלנו מכיתה י'
לא עושים דברים כאלו בשעות האלו
(כמה אור וצחוק יש שם, כל פעם לדבר עלייך בלשון עבר זה צובט מחדש)

סליחות עושות אסוציאציות של ימים נוראים. המקום "שלי" בעזרת נשים בישיבה, וידוי, שלוש עשרה מידות, השירים, האווירה. ועובר לי בראש "מי בקיצו ומי לא בקיצו, מי יחיה ומי ימות"
ושורף לי בלב

הייתה שבת כלכך מדהימה וטובה. ופתאום בלילה (יותר בלפנות בוקר כבר) הכל התרסק עליי פתאום והמחשבות לא הרפו. אני לא יודעת לדייק את הרגשות למילים, זה מוזר להתגעגע כשפתאום אני יודעת שאת כבר לא, וביומיום לא התגעגעתי.
אבל אני מתגעגעת, באמת.

כולן מפורקות
והלוואי שלא ישלחו יותר הודעות בפרטי
אין לי מילים ואין לי מקום
מה אני אמורה להגיב לך ולך ולך
סליחה שאני מסננת שאת מתקשרת
פשוט
אני לא במקום של להכיל כרגע
לא את עצמי ובטח שלא אתכן
עוד לא עיכלתי והפנמתי מה קרה
ההלם עצר את הדמעות בהתחלה עכשיו כבר לא
לעזאזל אני לא נושמת
כמה מוות יש בעולם הזה
היא אמא לתינוקת, היא לא יכולה סתם למות ככה

(איך צורחים בלחש?)
תאונת דרכים
רשלנות רפואית
לא אכפת לי
דמאט

[אני לא יודעת מה אני צריכה עכשיו
רע לי
הן אולי נוסעות ללוויה ואין לי איך להגיע תוך שעתיים לירושלים, גם אם אני עם רכב]

א-לוהים תשלח לי חיבוק פשוט איכשהו
אני לא מסוגלת לדבר
בקושי לנשום

שאני סנובית ולא חברותית, ושאני בנאדם שצריך את השקט שלו בסופי יום ולא מסוגל להתמודד עם אינטנסיביות (ובכלל, ימים אמורים לבוא לסיומם. מקומות של 24/7 עושים לי מחנק, אני פשוט לא בנויה לחיי פנימיה) והמצאתי לעצמי שאני לא מסגרתית כי לעזאזל שהשנה הזו קירטעה עד עמקי נשמתה ובעיקר נִשמתי. התעלמתי מזה שעד השנה לא עזבתי אף מסגרת מעולם ותמיד למדתי איכשהו למצוא את עצמי בתוכָן מבלי להתייאש וליטרלי לעזוב והכרזתי על עצמי כשלון מוחץ.
והנה, פתאום קם אדם בבוקר. אחרי יומיים של חוסר מעש, שני רגעים לפני השלב שבו מאבדים את זה מרוב שיעמום וב"ה מצאתי עבודה. ה' משפיע שפע בעולם כל הזמן, אנחנו רק צריכים לבחור לראות אותו ולבנות כלים או לפתוח פתחים, או וואטאבר. (ולהתעלם מחוקי מרפי!)
אני שמחה שהתעקשתי על דברים שחשובים לי, אני מבינה שצריך להוציא לשון לכל מי שאומר "מפונקת" ואחר כך שכולם יאכלו את עצמם מקנאה על איך שדברים מסתדרים בחיים שלי וזה נטו כי אני לא מוותרת או מתפשרת. וואלה שווה להשקיע בעצמכם, שתדעו (שתדעי אַת עצמך קודם כל, שלא תשכחי אף פעם).
אני מרגישה שהתשובה שלי השנה, היא קצת לחזור אחורה שהוא קדימה. יש פסקה מדהימה במידות הראי"ה - "כשהטלטול של דרכים מדלדל את המצב הרוחני. צריכים לתקן בדרך אומץ וגבורה, ולא בדרך פחדנות ועצבנות. כי הדלדול שבא ע"י פגישות שונות לא בא מסבה שלילית לבד כ"א מפני הרשמים החדשים שהתפרצו לבא אל הנפש בחפזון, ואלה דחו את הרשמים הישנים מדוחק המקום. וכשמחוירין את הישנים למקומם צריכים להזהר שלא לטשטש את הצורה של הרשמים החדשים. וזה אי-אפשרי כי-אם ע"י תשובה של גדולה בלא שום קטנות. והכל מתחזק ומתאמץ, והכלים מתרחבים, ונעשה מקום להרשמים החדשים עם הישנים." (העלאת ניצוצות, ה')
הרחבת הכלים, ממש כך. רשמים חדשים שבאו בחפזון, וצריך לעשות מקום בעדינות מבלי למחוק את הרשמים הישנים. והנה, אני מגלה אותי, אותי של פעם בקומה אחת מעל. פתאום יש בהירות הדרך והלב פשוט באמת פתוח ומוכן להיות. הפסקתי לצפות מעצמי דברים לא הגיוניים, למדתי לבקש להיות אני.
ויש בי פחד לכתוב את זה, שאולי חלילה יהיה אחרת וכל התחושות וההבנות היפות האלו ישחקו לי, או אפילו גרוע מזה. ועדיין אני כותבת, דווקא בשביל הרגעים האלו, שאני בטוחה שיגיעו מתישהו, כי אני מכירה את עצמי וסהכ מה לעשות שככה החיים מתנהלים בין כל הרצוא ושוב הזה. דווקא בגלל זה צריך לכתוב, כדי שיהיה אפשר לקרוא, ולהזכר באמת, ולהרים את עצמי מהמקומות האלו כשצריך.

*שונאת*

ומותר לי להגיד שונאת כי אני לא מדברת עם אמא ואבא והם היחידים שמפריע להם שאומרים "שונאת" כי הם טוענים שזו מילה חזקה מדיי ולמילים יש כח בלהבלהבלה

חבורת אנטי מסגרתיים בבית אחד, שליש משפחה הספיקה לנשור מתחילת שנה, והשאר עסוקים בהתחלות וכולם על אפס סבלנות ועייפות כרונית

אני לא יכולה לסבול את זה שכל אחד רואה רק את עצמו, למרות שתכלס זה גם מה שאני עושה אבל לעזאזל ביקשתי מאתיים פעם משהו לא מסובך מדיי. דברים פשוטים כלכך שוברים אותי

אל תאיימו עליי, זה כלכך לא עוזר, זה הופך את העצבים לדמעות ומשיג לכם שקט ומרחק אבל אני לא אתן לכם שקט. מה לא היה ברור שצרחתי שאני עצבנית ובבקשה אל תדברו איתי, למה לדבר איתי בכח, אל תגידו לי להחליש את המוזיקה כי אני אעשה דווקא ואגביר. אני לא רוצה עכשיו לשמוע אתכם

אתמול בבריכה הייתי איזה חצי שעה לבד ולמציל שיעמם מדיי לבייבסטר אותי אז הוא הלך מתישהו לחדר שלו (וטוב שכך כי היה לי נורא לא נחמד שהוא אשכרה הסתכל ספציפית עליי כי לא היה עוד אף אחד בבריכה) התנועות המונוטניות, להתרכז בנשימה, פוקוס על גוף-מים-אויר-גוף-מים-אויר וזהו. אין כלום בעולם. ושקט. כלכך שקט. אין אפילו מחשבות, רק אני והגוף והמים, תנועות, נשימות, להרגיש את השרירים. זה פשוט מרגיע כלכך

כשאני עצבנית אז לא מדברים איתי, במיוחד לא כשאני אומרת *מפורשות* לא לדבר איתי

אני תוהה לעצמי למה, האם זה כי זה מחניק אותי ואני צריכה זמן להכיר וכמובן גם את השקט שלי בתדירות גבוהה יחסית, או בגלל שאני סנובית איומה ומרושעת וזה מתחוור לי בגלל הפער כשאני פוגשת אנשים חברותיים מאוד

להרדם בכל מקום, בלי קשר לכמות האור-רעש-אנשים ושהרגשת זרוּת/ בית לא תהווה פקטור.
תשוש לי
תורה מתשת
סתם, זה אפילו לא התורה עדיין, זה חוסר שעות השינה ועודף ההתחלה שנחתה עליי פתע
46 בנות רק בתכנית שלי, ויש כאן עוד 2 תכניות במקביל ויש שיעורים משותפים וכו. תשוש לי מאוד. המגוון מגניב ומוזר כאחד
אמן שהיא תצא מהמקלחת ונלך לישון ושהחדר השני יסתום כבר

ונכון שזה חודש, אבל זה להכיר אנשים חדשים, ובעיקר לגור עם אנשים חדשים ובאמת שאין לי כח.
פתאום כשאורזים, מתחילים להבין שזה אמיתי. אוף.
(והכל גם מהדהד אליי את ההתחלה של עוד חודש וחצי. להכנס להתחלה של שלוש שנים, מפחיד)
יהיה לנו טוב, טוב מטוב, טוב מאוד וזה מתחיל כבר בבוקר בבוקר
נחשוב מחשבות חיוביות ויהיה מעולה. ובסוף יש שם אותה ואת הרבנים והאווירה. חיוך. אופטימיות. טאטע יעזור.