מסתכל לצדדים...
וואו. ממש מאוחר עכשיו.
ותכלס - אין כמו הלילה. אין כמו הצלילות והשקט של הלילה.
אפשר לחשוב שהמצב הזה יישאר כמו שהוא. כמו פסל. כמו קוביית קרח בקוטב הצפוני.
כמו סלע בן טריליון וחצי שנה. תקוע במקום שלו, שום דבר לא יזיז אותו מכאן.
ממש להתמכר לשקט.
אתה מסתכל מסביב, דממה מוחלטת.
אפילו חבל לחשוב על כל האורות שבכל זאת דולקים.
אורות שלא מחכים לאף אחד, ומשום מה דולקים רק כדי להזכיר לך את האירוניה שבדבר.
שאם הם לא היו דולקים לא היית רואה שאין כלום.
שכל כך בנאלי וכל כך ריק,
ששום מפלצת תלת ראשית או עם x ראשים כאשר בכל ראש יש מספר עיניים כמו המספר הסידורי של אותו הראש בחזקת עצמו וכולן ענקיות - בגודל כדורסל בערך וכולן מביטות אליך.
חודרות ונוקבות.
מביטות אל תוככי נשמתך העלובה ושואלות - מה.
יא מוזר. מה.
מה אתה עושה עכשיו, באמצע הלילה על הספסל בתחנת הרכבת הקלה בעיר ירושלים וחושב מחשבות.
תכלס, זה מפחיד אפילו להרים את יד ימין (כן, יד ימין כי כנראה אני צדיק ומניח תפילין בשמאל - עוד לא התעוררתי מספיק כדי לתת לעצמי תשובה מדוייקת לשאלה מי היה האני שנרדם פה על הספסל - ואני כל כך צדיק שאין שום סיבה שאעביר את השעון אחר כך ליד שמאל, כי אין זמן. מן הסתם או שיש לי חברותא, או שאני לומד לבד להספיק את ההספקים שלי בגמרא או בנ"ך או ברבינו בחיי, או שאני בתפילה או שאני בדרך לחדר אוכל או שאני בחדר אוכל מדבר עם יוסי ונחמן ודידייה אלכסנדרה הצרפתי החמוד שמשום מה לא יושב עם החוצניקים אלא דווקא איתנו ושובר את השיניים עם העברית שלו ואנחנו רק מעריכים אותו על הניסיון, הוא באמת מתקדם).
אמרתי שזה מפחיד להרים את יד ימין. נכון.
כי אז אני אראה את השעה בשעון והשעה הזאת תהיה אכזרית, כי היא בטח שעה קטנה של הלילה ובשעה הזאת צפויה לי שעה וחצי הליכה רגלית עד הישיבה אם אני עוד רוצה להספיק לישון לפני התפילה בישיבה בצורה נורמלית, גם ככה לא ישנתי השבוע יותר משעתיים וחצי בלילה כי כל הישיבה יודעת שיום זמן תורה הוא ולילה זמן תורה הוא והשעות הקטנות של הלילה זמן שיחה הוא; שיחת נפש עם הפסיכולוג הבלתי רשמי של הישיבה הקדושה, זייכר הינדס.
שזה אני אם לא הבנתם עד עכשיו, ואם לא הבנתי עד עכשיו.
וואו, זייכר. שלוש וחצי לפנות בוקר על הספסל של הרכבת הקלה. צורה לך, זייכר.
מה יהיה על החברותא של מחר בבוקר, בעיון? מה יהיה על הכביסה שרביעי בערב זה תמיד הזמן שאני תמיד הולך לעשות כביסה כי אחרת הגרב שמתחת למיטת סוכנות ממש תידבק לרצפה ויהיה צריך שפכטל כדי לארגן אותה משם?
מה יהיה, או מה היה על החברותא ערב של רביעי?
כבר לא נעים, בקושי למדנו השבוע. לא יום ראשון - כי... חזרתי אז בדיוק משבת בבית*. נכון.
לא יום שני - כי היתה לחברותא סדר הלכה שלי חתונה במודיעין. או מודיעין עילית. או אולמי מודיעין, יכול להיות.
לא יום שלישי - כי גם היו שבע ברכות וגם הביאו שבו"שים ללמוד איתם וגם הרגשתי סחרחורת כי אכלתי יותר מדי דג ערב לפני, ודג לא עושה לי טוב, ופרשתי באמצע הסדר.
אני דווקא חושב שמרדכי טוביה מאוד התרשם, והוא רוצה לסגור אצלנו. גם אמרתי לו שהבופה לפני החופה היה די נחמד ושכל הישיבה מתחתנים שם. אני חושב שזה עזר.
והיום יום רביעי. מה עשיתי אני ביום רביעי בערב?
איך הגעתי לכאן?...
(* בדיוק החבר'ה שלי מחבריא ג' חזרו מטיול שורשים בבוליביה, היו שם כמה חודשים ואני מניח שזה היה טיול שורשים, לפי כל מה שלמדתי בשיעורי גאוגרפיה ביסודי לא רואה סיבה הגיונית אחרת לטוס לבוליביה. באמת.
קיצר אז גם ככה ניקרתי בעונג שבת איתם ועד שזה נגמר כבר רציתי להספיק ותיקין של שבת ואחר כך הייתי בשוונג לסגור את ההספקים של החודש בשפת אמת שהתחלתי ללמוד, אז היה חבל ללכת לישון ובמוצאי שבת ביקשו ממני לעזור לחפש איזה חתול של שכנה שהלך לאיבוד בישוב, 5 פעמים הסתובבנו בכל הישוב עם החברים בבוליביה ועכשיו עשינו קאצ'ינג אפ ואני יודע כל מה שעבר עליהם מאז היסודי, וואי לא שמתי לב שקראו לך בכלל ג'ייסון בכיתה ג' ועברתת אחרי הסיום ליוסף, אשריך. אגב בסוף התברר שהחתול היה בבית שלו ונמנם בין המצעים בארון ומפה לשם יצא שאני אחרי 50 שעות בלי שינה ברצף אז ישנתי בוצר בבית ואיך שקמתי תפסתי אוטובוס אחרון לישיבה.)
אז למה הערב אני מוצא את עצמי שפוך על ספסל בתחנת הרכבת הקלה?
בנוקיה שלי כבר אין בטריה. אני בודק בכיסים אולי יהיה רמז מפליל.
הנה. "זנב" כסוף של אריזת וופל לימון, מהאלה של הבזול. 3 שקל אצל הבלגי בשוק, ועכשיו אני נזכר שאני חייב לו שקל והוא עשה את עצמו רושם אבל תכלס החליק את הסיטואציה כי הייתי כולי אדום ורועד ולחוץ וכדי לא להביך אותי ליד תפרח.
מסכנה. סך הכול דייט ראשון והיא הצליחה למצוא אותי רק שתי דקות לפני כן בשוק, אחרי איזה 45 דקות שחיפשנו האחד את השניה כי הנוקיה שלי כבר אז היה בלי סוללה ולא ידעתי מה לעשות והחלטתי להשאיר את הקניית וופל לימון לאחר כך ולחפש את השקל שנפל אחר כך - אחרי הדייט - ולרוץ ברחבי השוק ולקוות שאצליח למצוא מישהי מספיק נבוכה כדי שתהיה חשודה באופן וודאי בלהיות ציון תפרח פרלמינץ, השכנה מלמטה של המורה שלי לגאוגרפיה מהיסודי שהספיקה ללמד אותי איפה זה בוליביה על המפה, אבל לא איפה מוצאים בשוק את הדוכן של הפסטה הטריה שתפרח כתבה בס.מ.ס שניפגש שם ליד ועניתי "ברור ששם" ואז נכבתה לי הסוללה וזה היכה בי -
אין לי מושג איפה יש דוכן של פסטה טריה בשוק.
