מאז שעזבתי את הישיבה חזרתי לגור בבית,
וזה מוזר.
קודם כל, כבר כמה שנים טובות שלא גרתי בבית, עם תנאים של בית,
אלא בפנימיות (שלא לדבר על המגורים בצה"ל).
זה מוזר באוכל, בשמירה על הניקיון, בסדר של הדברים ובעוד מלא דברים קטנים.
אבל מה שמוזר באמת זה החיים בבית עם ההורים והאחים הקטנים...
טוב לי עם ההורים שלי, הם מאוד מכבדים את הפרטיות,
אבל עדיין יש איזשהו "מעקב" מה קורה איתי,
מתי אני יוצא לעבודה, מתי אני חוזר, מתי אני בפגישות (עסקים, למה? מה חשבתם?
),
מתי אני קם לתפילה, מה אני עושה בשעות המתות בבית ובכלל.
אני לא סובל מזה, ממש לא, ולכן אין לי רצון לצאת מהבית (כרווק).
מצד שני, זאת תחושה מוזרה שבה פשוט לומדים לחיות מחדש בבית - כבוגר, ולא כילד בישיבה תיכונית...
מכירים? מזדהים? יש לכם עצות ורעיונות?
אשמח לשמוע...
)
בוקר טוב!