הקורונה מַעֲנִיוָה אותנו. מי שאף פעם לא שטף רצפה בעצמו, למד מהר. מי שבשגרה לא נהגו לכבס בעצמם, לגהץ במו ידיהם, או לתדלק את המכונית באופן עצמאי - גם הם נפלו לסטטיסטיקה העגומה של אנשים שממש נאלצו להפעיל את הידיים בקורונה. הנחנו לגינונים: הגינות צמחו פרא מעצמן. לא היה צורך בגנן. לא גינוני נימוסין, לא גינוני כבוד ולא גינוני ראווה. כשאין גינונים, יש פחות חרדה מפעולת כפיים.
איך עושה ענווה? עניו הוא מי שלא מבקש תהילה וכבוד, למרות שהוא יודע את ערכו ומכיר בכישוריו. גם חז"ל תיארו עניו כמי שרואה עצמו בגודלו האמיתי, לא מקטין את עצמו. כשחופרים, מגלים שחז"ל הגדירו "עניו" גם כמי שיש לו כוח להכריע - וזה כבר מפתיע.
"ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו", אומר רבי יוחנן בגמרא על אחד מחכמי בית שני. למה רבי יוחנן עצבני כל כך על אדון זכריה? ומה קשורה הענווה?
במקום אחר בגמרא מתואר כיצד אותו זכריה נמנע מהכרעות הלכתיות. תחת מטריית הענווה, שהרי מי אני שאפסוק, השאיר את המחלוקת באוויר והתחמק מהחלטה מי צודק. בסיפור השלישי שבו מוזכר רבי זכריה, הסיפור על קמצא ובר קמצא, מבינים שזו הבעיה הגדולה שלו: הוא לא התערב, כי לך תדע מי צודק, ומי אני שאקבע. הענווה שלו הפכה אותו לאחד שלא גוזר כלום, רק מתחמק. מפה לשם, חורבן.
***
טיפ מקשישה סינית שאולי קוראים לה קורונה: טפלו בענייני הזולת בענווה. רבי זכריה של היום אינו זה שלא פוסק הלכה, אלא זה שלא חוזר לאנשים. ביושבי כקצינת ענווה ראשית, אשכול ענווים ממש, אני רוצה לדבר על התופעה הזאת שלא חוזרים. שאלת שאלה בווטסאפ, היא נקראה, התשובה יכולה להיות "לא", "לא יודע", "אני עייפה מכדי לטפל" - אבל התשובה לא משוגרת. השאלה נשארת באוויר האפליקציה כמו קוביד־19 באוטובוס שכל נוסעיו ירדו.
חברה טובה שפוטרה עקב קיצוצים בחברה שלה עוד לפני שעשו "סטופ כדור הארץ" עוברת מסע למציאת עבודה. אישה מוכשרת ובעלת ניסיון בתחומה, עם יחסי אנוש נפלאים וחריצות. בכל זאת (ואולי משום כך) - לא מוצאת עבודה. לנגד עיניי מתרחש עוול נורא יותר מאשר טריקת דלת בפרצופה: לא חוזרים אליה. היא עוברת ראיון עבודה נעים, המראיין מדגיש כמה היא מתאימה, עושים לה אפילו סיור במשרדים, בתחושה שמחר מתחילים לעבוד. עוברים שבוע ושבועיים, ולא מתקשרים.
תכתבו הודעה לקונית. ניסחתי לכם: "מתנצלים, מצאנו מועמד מתאים יותר". תתקשרו: "בהצלחה בהמשך". תשלחו מייל רזה: "היה נעים להכיר, אך מצאנו שאינך מתאימה". אף אחד מאלו לא קורה. החברה שלי מתנדנדת מעל התהום, ומקום עבודה אחר מקום עבודה נותנים לה לקפל אצבעות מלבינות ממאמץ, על חבל שבכלל לא קשור.
בכל פעם היא מחזיקה את התקווה בָּרֵאוֹת, נאחזת באפשרות שאולי הפעם, ובכל פעם פשוט לא חוזרים.
***
מהצד השני, אנשים לא רוצים להיות אלה שמבאסים. אכזרי לחתוך לה את האופציה לחבל. או שאנשים חושבים שהם ענווים ככה. מי אני שאגרש אדם ממשרה עתידית? מאיפה לי לדעת מי מתאים? אכזרי יותר להשאיר אותה מחכה.
אם אתה חושש להיות נפוח כשתגיד לה "לא" - אתה מִתְעַנֵּיו, לא עניו. כמו ההבדל בין לאומי ללאומני, בין צודק לצדקני, כך ההבדל בין עניו לענוותן. חז"ל הגדירו את אותו רבי זכריה, זה שלא הצליח להכריע בוויכוחים, כענוותן. מזה צריך לברוח. אתה נפוח יותר כשאתה לא טורח להודיע. רד מהאולימפוס. תתפשט מגינונים. תוריד את הגלימה ותודיע לה שלא. אל תהיה רבי זכריה בן אבקולס שבכלל לא עונה. זה יותר חורבן מאשר לסרב.
מעניין ש"ענווה" ו"מענה" קרובים במצלול. מי שעניו, עונה. זה נכון כשהזולת הוא מועמד למשרה, או כשזו עלמה שיצאת איתה לדייט ואתה מותיר אותה ככה, מושיטה רגליים לצעדים באוויר. אתה מפחד להכאיב? להיעלם מכאיב יותר. וזה נכון כשמדובר בכותב ששלח ברעדה את כתב היד שלו להוצאה. או מישהו שביקש עזרה. או מתעניין פוטנציאלי בדירה. תענו, בשם אלוהים, תענו בשלילה, תענו בהומור, תענו בעצבנות, תענו באמוג'ים, תענו בהתרפסות - לא משנה איך, רק תענו.
https://www.israelhayom.co.il/article/767739
(ככה לפחות זה יהיה בלייב ולא מקוטע!!)
)
