שמחת הרצון החפשי (אורות הקודש ג עמ' קה)
שנואה היא העצבות, מפני שהיא נובעת ממקור היותר משחת
שבדעות וברגשות.
הידיעה, שהאדם בהתגלותו בתור בעל רצון, אופיו משתלם כולו
בנקודת רצונו דוקא, האושר שלו הוא רצון טוב, כל קוי האושר
וההצלחות הרוממות, שלב כל אדם כל כך עורג להם, אינם כי אם
תולדות מנקודת חיים מלאים זו, נקודת הרצון הטוב הקדוש
והבהיר, ובתוכן זה דומה האדם בחופשו ליוצרו, ליוצר כל, בחפצו
המקיף והחפשי מכל מועקה, כשידיעה זו מתבררת, מיד מוצא
האדם את עצמו מלא חדוה, מסולק מכל עצבות. הוא מכיר שהוא
אינו צריך כי אם לאמץ את רצונו לטוב, וזה מסור בידו בכל עת
ורגע, ותיכף כשרצונו מתעלה, הרי הוא מתעלה, וכל הספירות
העולמיות התלויות בו מתעלות עמו. ואיך לא יהיה האדם מלא
תמיד עז וחדוה, אם טובת הטובות, עושר העשירות, הצלחת
ההצלחות, מסור ונתון בידו, והוא מושל בכל המכמנים הנפלאים
האצורים באוצר נחמד ושמן זה.
המחשבה שהאושר תלוי במה שהוא חוץ ליכלתו של האדם, ממה
שהוא חוץ להוייתו, וחוץ לרצונו, מחשבת פיגול הוא, רשעות
וסכלות היא מרופדת. והיא מעוררת את כל התכונות השפלות וכל
המדות הרעות שביסוד הרשעה, שכחת ד' וטובו, אורו וישעו,
חכמתו חסדו וגבורתו. על כן ישרי לב שמחים תמיד, שמחו בד'
וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב.
במילים אחרות:
השמחה של האדם יכולה להיות תמידית אם היא לא תהיה תלויה בדברים חיצוניים של מה יש לו בפועל - בגשמיות או אפילו רוחניות, אלא ברצון שלו. הרצון של האדם הוא חופשי, "אין דבר העומד בפני הרצון" - שום דבר לא מפריע לרצון לרצות. שום דבר לא מגביל אותו. הגוף מוגבל, השכל מוגבל, רק הרצון יכול לפרוש כנפיים ולעוף הכי גבוה שהוא רוצה. הרצון הוא חופשי, וזה מה שממלא את האדם בשמחה.
העצבות מגיעה לאדם כי נראה לו שהוא במצב רע. לא לומד ולא מתפלל כמו שצריך, רחוק מה' וכו'. אבל אם הוא יבין שמי שהוא באמת זה לא מה הוא בפועל אלא מה הוא רוצה, הרי שהוא יכול לרצות להיות הכי צדיק בעולם, הכי קרוב לה', וכו וכו' - לרצות באמת, אף אחד לא מפריע לו לרצות.
ברגע שהוא מרומם את הרצון שלו לגובה כזה - זה מגדיר מי שהוא באמת. וממילא הוא מתמלא שמחה, כי עכשיו הוא באמת במצב טוב, הכי טוב שאפשר, מבחינתו.
ובאמת רוצה לישון מוקדם.
