הדין הכללי הוא, שמי שיוצא באמצע האכילה למקום אחר, ורוצה אח"כ להמשיך לאכול, צריך לברך שנית, בין אם ממשיך לאכול שם ובין אם חזר למקומו הראשון.
אלא שיש חילוקי דעות וחילוקי דינים בשאלות מה נחשב מקום אחר, ובאיזו אכילה מדובר.
לדעת הרמ"א, דין שינוי מקום הוא רק בדברים שלא צריך לברך עליהם ברכה אחרונה במקום האכילה, אבל באכילת לחם או מיני מזונות, שצריך לברך עליה בהמ"ז או מעין ג' במקום האכילה, גם אם יצא ממקומו לא צריך לברך שנית. וכל זה דווקא אם אכל 'כזית' שזהו השיעור המחייב ברכה האחרונה, לפני שיצא. והטעם הוא, שכיון שמוכרח לחזור למקומו כדי לברך שם, אין ביציאתו משום היסח הדעת מהאכילה. אך בדברים אחרים, אע"פ שלא הסיח דעתו מהאכילה, עצם היציאה מהווה הפסק.
אך לדעת השו"ע, אין כל חילוק בזה, וגם על לחם חל דין שינוי מקום.
למעשה גם הספרדים חוששים בזה לדעת הרמ"א משום 'ספק ברכות להקל', אך לכתחילה מן הראוי שלא להיכנס למצב זה השנוי במחלוקת.
יציאה מהבית לרחוב בוודאי מהווה שינוי מקום, אך נחלקו הפוסקים בדין יציאה מחדר לחדר.
לכל הדעות, אם בשעת הברכה היתה דעתו לצאת לחדר אחר, יכול לכתחילה לצאת ואינו צריך לברך שנית.
אך עצה זו מועילה רק במחדר לחדר, אך ביציאה מהבית לרחוב אין זה מועיל כיוון שזו מהווה הפסק מהותי יותר.
לגבי יציאה למרפסת לא מקורה, וכן לחצר מוקפת מחיצות, נחלקו פוסקי זמננו אם נחשבת כיציאה מבית לרחוב או כיציאה מחדר לחדר. וכאמור, רצוי לא להיכנס למחלוקת.
יצויין גם כי כל זה כאשר קבע לאכול במקום אחד ואח"כ יצא, אך אם מלכתחילה בירך והתכוון מיד לצאת, ואכן כך עשה, אין זה נחשב שינוי מקום. (כגון מי שלוקח קפה לשתות באוטו ולוקח שלוק ליד הדלת)
מוזמנים\ות לשאול לתוספת והבהרה
