היי חברים... מנשמ'ע?
צ'מעו...

חברת גלאור איתן בע"מ השיקה אתר חדש לאחרונה.

האתר מאפשר לכם לקבל פרסומות SMS לפלאפון ולקבל על זה כסף! כן, לקבל על זה כסף!

כידוע לכם כל חברה שרוצה לפרסם את המוצרים שלה משקיעה הון תועפות בפירסום.
ולמי הולך הכסף הזה? אתם יודעים, לטלוויזיה, לרדיו, לקריינים, לצלמים, לדוגמניות, וכו' וכו'...
ומה איתנו? הצרכנים? למה אנחנו לא משתתפים בחגיגה?

אז היום הגיע הזמן שגם אנחנו נרוויח מעוגת הפירסום.
זוהי מהפכה בעולם הפירסום ולמזלכם הרב אתם תופסים אותה בראשית דרכה.

איך נרשמים? בקלי קלות...

אתם צריכים להיכנס וללחוץ על הצטרף לשרות SMSER.
עליכם לשלוח SMS למספר 3636 עם המילים:
JOIN SHABTAY
עלות ה-SMS היא שקל אחד בלבד!
וזהו התשלום היחידי שתצטרכו לשלם מעכשיו ועד עולם!
(דרך אגב הכסף שמתקבל נתרם לאירגוני צדקה כגון ווראייטי וכדומה).
לאחר מכן נשלחת אליכם הסיסמא לפלאפון שלכם.

אתם מקישים באתר http://shabtay.smser.co.il את מס' הפלאפון, ואת הסיסמא שקיבלתם, ממלאים את כל הפרטים באופן מדוייק, (חשוב מאוד! כדי שהצ'ק יגיע לכתובת הנכונה בכל חודש!)
וזהו, אתם חברים.

איך מרוויחים כסף?

מדי יום תקבלו בין 15 ל (אתם בוחרים)10 SMS לפלאפון.
על כל SMS תקבלו 1 אגורה.
ביחד= כל יום15 -10 אגורות... נשמע מצחיק, נכון? חכו!
מקבלים כל יום הודעות חוץ משבתות וחגים, משמע - 26 יום בחודש.
אם ככה: 26*0.1= 2.6 ש"ח בחודש.
איפה הכסף הגדול? תקראו!

כל חבר שתביאו שייצטרף תחתכם יביא לכם 1 אגורה על כל SMS שהוא מקבל בפלאפון.
וכל חבר שיבוא מתחת אליו גם יביא לכם 1 אגורה על כל SMS.
וככה זה נמשך עד 5 דורות מתחתכם!
דוגמא מעשית:
נגיד שאתם תצרפו תחתכם (דור ראשון) רק 4 חברים.
ואותם 4 חברים ייצרפו תחתם כל אחד גם 4 חברים.
וכך הלאה- כל חבר יצרף רק 4 חברים תחתיו.
בואו נעשה חשבון קטן:
דור ראשון (שאתם הבאתם): 4 חברים.
דור שני: 4*4=16 חברים.
דור שלישי: 4*16=64 חברים.
דור רביעי: 4*64=256 חברים.
דור חמישי: 4*256=1024 חברים.
ביחד זה יוצא: 1364 חברים תחתכם!! בלי להתאמץ!!

וכמה זה בכסף?
כל חבר תחתכם מקבל 10 הודעות ביום ששוות 1 אגורה.
זאת אומרת 10 אגורות מכל חבר ביום אחד.
בחודש זה יוצא 2.6 ש"ח (אין הודעות בשבתות).
נכפיל 2.6 ש"ח במספר החברים שמתחתנו (1364), ונקבל:
3546 ש"ח בכל חודש !! אחלה משכורת, לא?!

הצ'ק נשלח אליכם הביתה בכל חודש.
תקשיבו טוב.
בעוד מספר חודשים ספורים כל המדינה תצטרף למהפכה הזאת.
ואז באמת יהיה קשה לצרף חברים חדשים.
היום זו ההזדמנות שלכם להיות בראש הרשימה ולהרוויח את הכסף הגדול !!!
אני נתתי לכם דוגמא של 4 חברים בלבד, אבל אני בטוח שחלק מכם מסוגלים להביא גם 8 או 20 ואפילו 80 חברים תחתכם!!! ואז זה כבר כסף ע-נ-ק!!! כל חודש!! בלי לעבוד!! אתם קולטים? למה אתם מחכים?
קדימה להתחבר לפני שיהיה מאוחר!


שיהיה בהצלחה לכולם !!!
מה יש להפסיד???...

יאללה, מת עליך נשמה...

סמ"ר נעם מאירסון נפל בלבנון

השעה 02.30 אחרי חצות. מוצש"ק קרח, אור ליום כ"ו סיוון. חודשים רבים חיכיתי לזמן זה. אחרי ה'קביעות', ה'תרגילים' וכעת הגיע הזמן – לכתוב!

מכתב זה אני כותב בעקבות 2 דברים שעברו עלי: 1. לפני כשנה בערך קראתי ב"פלא יועץ" ערך "צוואה", שם הוא אומר, שכדאי לו לאדם לכתוב צואה כי אין אדם יודע מתי "עיתו". ובפרט בזמננו, שרבו תאונות הדרכים, תאונות עבודה, פיגועים וכו' ה' ישמור. 2. מכתב שקיבלתי מאחותי הקטנה והצדיקה, א', [שאספר עליה בהמשך בלנ"ד] על "אודי חולה הסרטן", שרובכם ככולכם מכירים את הסיפור המרגש.

החלטתי, ואני ב"ה לא נמצא על ערש דווי, אלא נמצא במצב יציב ו"בריא", ללא מחלה וכד', לכתוב מכתב דומה, שאולי יעורר את האנשים [ובתוכם אותי] על מהות וחשיבות ה-חיים, הזמן והתורה.

אנסה לספר את סיפורי בקצרה שלא להלאותכם. אתחיל מגיל הילדות:

הייתי ילד שובב. אוהב לשחק, להשתולל, להרביץ ובעיקר – לצחוק. לצחוק עם חברים, משפחה, סרטים, ולצערי, אפילו על אנשים. המשפחה והדודים, אהבו אותי מאד. הייתי להם מן "ילד שעשועים". וכמו מאמר הפס' "כמים הפנים לפנים – כן לב האדם לאדם" - גם אני אותם. חלק יותר, וחלק עוד יותר... בכל אופן, לי זה היה מספיק. הלימודים מאד משכו אותי, אבל – אל מחוץ לכיתה. את לימודיי הספורט על באמת אהבתי. לא היו צריכים לשכנע אותי "ללמוד" בשיעור זה, וגם הוא לא משך אותי, כי ממילא - הוא היה בחוץ. את הלימודים והציונים מעולם לא לקחתי קשה, בשבילי 70, זה היה מצוין +. קרה רק פעם אחת בכיתה ו' שקיבלתי ציון "גבוה" (86 כמדומני) במתמטיקה, שזה היה הכי גבוה בכיתה. ואז התרברבתי בפני התלמיד הכי מצטיין, (ראש גאון! היום לומד רפואה) שקיבלתי יותר ממנו. הדבר כמובן לא היה מתוך "גאוה" אלא מצחוק שאפילו אותו "עברתי". תפילה, התפללתי עד כיתה ב', מה שכבר מתפללים בגיל זה?! מעולם לא ברכתי על מאכל, צמח מריח טוב, ושלא נדבר על הברכות שאינן מצויות. זה פשוט לא היה בהכרתי. לצערי, לא חינכו אותי לכך... כך עברה לה פחות או יותר תקופת הבי"ס היסודי.

עברתי לתיכון. היה קשה מאד. לא הייתי רגיל לקום בשעה 6.30 כדי להספיק להסעה. ושלא נדבר על התפילות וה"ציצית", שהיו דבר חדש [ישן] בשבילי... כל יום ללמוד תורה (גמרא בין היתר שזה היה הדבר הכי קשה, ועדיין) על הבקר, לחזור בשעה "מאוחרת" (בערך 17.00 בערב) הביתה וכו'.

כאמור, את שיעורי הספורט אהבתי. הייתי מקום ראשון במחזור כמעט בכל תחומי הספורט. ולפעמים אפילו גם במחזורים אחרים... בקיצור, ילד "חזק". כל מה שהיה קשור ל"כח" קראו לי, ל- מ'. עפתי מהבי"ס לא מעט בגלל 'אלימות'. פשוט לא הבינו – זה מה שהיה חסר לי – "לפרוק", להוציא את הכח. אבל לצערי, פרקתי אותי על אנשים, על מה שנקרא: "צלם אלוקים". אנצל הזדמנות זו, ואבקש מכולכם, כל מי שפגעתי בו, בין בדיבור בין במעשה - סליחה! הייתי רע, אני יודע, אבל כשאני חושב על זה, 9 שנים אחורה, אני ממש מתבייש. אז שוב –סליחה, סליחה וסליחה! סליחה מהמורים, החברים, המשפחה, סליחה מכולם! הייתי "גיבור על חלשים", צחקתי, הרבצתי, פגעתי... ואני בסה"כ בן 12 וקצת, עד ש...

וכאן אספר את המעשה:

ליל הסדר, יום רביעי בלילה, אור לט"ו ניסן התשנ"ו. הסדר היה אצל הדודים בהרצליה. כמעט כל הדודים [מצד האבא] היו. היה שמח מאד, אך עדיין חיכיתי לחזור הביתה. אני מאד אוהב להיות עם המשפחה המורחבת, אבל יותר, כשזה אצלנו בבית. החג עבר מהר, יום חמישי בערב כבר יצאנו הביתה, כשהתכנון הוא, שבשבת חוה"מ, כולם יהיו אצלנו. וכך היה. היה נחמד מאד. היינו כמה משפחות ועוד משפחה של חברים... השבת עברה לה.

יום ראשון, י"ח ניסן התשנ"ו (7.4.96 לסה"נ). הטיול הקבוע של הישוב בחוה"מ פסח אמור להתקיים היום. אבל אני, מ', מסרב לקום. אחותי הגדולה, א', ניסתה לשכנע אותי לצאת. הייתי עייף מאד, מבולבל, עדיין במיטה, אך מסרב לקום. מסרב לצאת. לא עזרו השכנועים, לא שלה, ולא של דודה מ'. נשארתי בבית! קמתי בסביבות שמונה בבקר, אחרי שכבר לא היה טעם להמשיך לישון. מעולם לא הייתי מאלה שקמים בצהריים, גם אם הייתי הולך לישון מאוחר מאד. קמתי, שטפתי פנים וכו'. ומה עכשיו?! אין לי מושג!!! מה אעשה פה כל היום?! התקשרתי לכמה חברים, בתקווה שירצו לצאת איתי לבלות (שעכשיו אני מבין שזה: "להתבלות"). אף אחד לא הסכים. שתיתי קפה עם עוגיות כהרגלי. סליחה, עוגיות עם קפה. הלכתי למחשב, שיחקתי כמה זמן עד שיצא לי מכל החורים. הדלקתי ת'טלויזיה. "למזלי", היה לפחות סרט (שחקן) שאני אוהב – צ'ארלי צ'אפלין. שחקן יהודי מצליח, שניצל את כשרונו הטוב, לשטויות! למה שטויות?! כי אם היה משקיע את כישוריו ביהדות, בתורה, עולמנו היה נראה אחרת. הסרט נגמר. השעה עדיין מוקדמת, משעמם לי מאד. פותח את המקרר, וכלום. מחפש מה לעשות, וכלום. פשוט משעמם! אבל היה לי רעיון! הרי אני ילד לא?! וילד אוהב ממתקים. ואם כן, היכן הם נמצאים?! בחדר ההורים! רגע, עכשיו חוה"מ פסח, לא?! אלו ממתקים כבר אמצא?? אחפש בכל זאת. מה כבר יש לי להפסיד, זמן?! יש לי מספיק...

השעה שתיים עשרה בצהריים בקירוב.

היום אני בן 13, פחות 40 יום... נכנסתי לחדר ההורים. פתחתי ת'ארונות, מגירות, בתוך הבגדים (לפעמים שם הוריי החביאו את הממתקים)...  כלום! עברתי לארון השני, זה שליד המיטה. לא לקח הרבה זמן, מצאתי! שוקולד שאני ממש אוהב, אבל... הם לא ניקו מספיק טוב לפסח, הממתק היה חמץ! נרתעתי מלאכול. חיפשתי עוד קצת, ואז....

זה היה בתוך קופסא, פעם ראשונה שאני רואה אותה. הייתי סקרן מאד. פתחתי, ידיי רעדו, ניסיתי לחבר, להרכיב, הצלחתי. זה היה, לא פחות, מאשר – אקדח! לחצתי פה, לחצתי שם, ושום דבר לא קרה. את המחסנית כאמור כבר הכנסתי. אחרי כל הזזה של איזה כפתור באקדח, לחצתי על ההדק ו- כלום. כולי רועד. אני לבן. לבד בבית. החדר אטום לגמרי, (את הבית נעלתי כבר כמה שעות קודם). אין לי מושג מה ידיי עשו, אבל כנראה – טענתי את האקדח. משום מה, האצבע כעת לא לחצה על כלום. אבל עדיין, אני מגשש, ממשש ובוחן את האקדח מכל אבר. הסתכלתי עליו מלמעלה, הקנה לכיווני, האגודל במקום הלא נכון – על ההדק... אני מביט ובוחן מלמעלה בכל חלק וחלק של האקדח. לא הספקתי הרבה...

בום! אני בהכרה מלאה! לא היה לי ספק מהיכן הוא הגיע. אני שוכב על המיטה, הרגליים למטה, מריח אבק שריפה, מפחיד! מרגיש זמזום שעובר בגופי, לא שומע – מרגיש! הלם. דממה. זרמים בגוף. הבנתי... הכדור פגע בי! אבל היכן?! אני לא מרגיש שום כאב! חיכיתי קצת כדי שארגיש ואראה את הדם נוזל... לא היתה, ולו, טיפת דם אחת. אז היכן זה פגע בי אני שואל את עצמי?! הגוף ענה, – בגרון! אני מחרחר. שום איבר בגופי לא זז מלבד הראש, והידיים, שקצת זזו ונפלו על פניי, בכל פעם שניסיתי להרימן. הייתי חם, יותר נכון רותח. האצבעות לא זזו בכלל. אני פשוט שוכב, ואין לי מושג מה בכלל קרה לי. משותק?! אין סיכוי! הרי אני ה"חזק" במחזור... לא קרה לי כלום! כל זה זמני!

המתנתי כמה דקות שההלם יעבור. "חזרתי לעצמי". עכשיו, אחרי שההלם "עבר", אני אומר לעצמי, מ', תרים בבקשה את הרגל! בבקשה, נסה שוב! מ', אני מתחנן! תרים את הרגל!!! אבל הרגל לא זזה... אני צועק 'הצילו'. לא פעם, לא פעמיים, וגם לא מאה. ה'הצילו' שלי אז נשמע כמו ילדה קטנה וצרודה שמנסה לצעוק. אני צועק, צועק וצועק...

בין רגע, בין ה"חזק של המחזור", נעשיתי לשבר כלי, חסר אונים ומבוהל. את הפס' "שמע ישראל", אמרתי אין ספור פעמים. ועכשיו, בכוונה יתירה! להתפלל לא יכולתי, לא כי היה לי קשה, פשוט לא ידעתי. דיברתי עם אלהים ועם עצמי. בקשתי ממנו, ה', בבקשה, תוציא אותי מהצרה הזאת! או שתהרוג עכשיו, או שתתן לי להיות בריא כמו שהייתי, אבל ברגע זה! מה אומר להורים שיראו אותי כך?! איך הם יגיבו?! המחשבות רצות... הבנתי שאני תלוי בין חיים למוות...

הטלפון על השידה לידי. חצי מטר מפריד ביני לבינו. מדי פעם מצלצל. הצער והחוסר אונים גוברים בכל צלצול וצלצול שאני לא יכול לענות... בבקשה, רק מישהו לומר לו. מישהו שיחלץ אותי כבר מהסיוט הזה! אני מרגיש פשוט מקובע במקום. לא זז מילימטר. הזמן עובר... אני חושב על הכל... אם אמות, אם אחיה. על מה שעבר עלי במשך השנים האחרונות, ועל מה שיעבור – אולי. מה אומר להורים כשיחזרו, אם בכלל אזכה לראותם. על החברים, על המשפחה... בקיצור, על  ה כ ל !

אני כבר עייף. שוכב פה כמה שעות רצוף... נרדמתי. התעוררתי מהדיבורים של השכנים, חלק מהנוער שאף הוא לא נסע לטיול, והחליטו לעשות "על האש" ממש מתחת לביתי. התחלתי לצעוק 'הצילו' ברציפות כבר פעם שניה, בתקוה שישמעו. אחד מהם שמע אותי. שמעתי אותו אומר: "שמעתם?! מ' צועק הצילו!" התלהבתי מאד. כולי אושר! אני נחלץ עוד רגע! המשכתי לצעוק יותר חזק... אבל לא... הם ענו לו: "עזוב, בטח רואה סרט, זה לא הוא..." הקול נגמר. כבר לא היה לי כח יותר... שוב נרדמתי, ועכשיו, עד הלילה... בואם של הוריי מהטיול... השעה 22.30 בקירוב. התעוררתי מהרעש של הנכנסים. כל אותן 10 שעות, רק חשבתי איך ומה אומר לאמא או אבא מה קרה, במינימום מילים, מינימום הלחצה ומקסימום הבנת המצב. חשבתי, וכך אמרתי:

אימי נכנסה בלחץ היסטרי לחדר, ראתה אותי שוכב כמו מת, "מה קרה? מה קרה?" צרחה בהיסטריה... עניתי, מילה אחת: "יריתי!" המילה כבר אמרה הכל... שאלה היכן, הצבעתי לה לכיוון הגרון. (הקליע נכנס בדיוק בשקע שבגרון) משכה לי קצת את החולצה למטה, ו..... את ההמשך אתם יכולים לתאר לבד. הפרמדיק, השכן ממול, שהיה אף הוא בטיול וחזר ביחד עם הוריי, הגיע תוך שניות בעקבות צעקותיה של אימי... האמבולנס כבר היה בחוץ. העלו אותי לאלונקה, הכניסו אותי לאמבולנס, פילדפיה (קיבוע לצואר), עירוי וכו'. עכשיו אני מבין מה זה – חיים!

הגענו לבי"ח, דודיי כבר היו שם, דאגו "לעדכן" אותם כבר מהבית שלי... הריצו אותי לחדר הניתוח, שמעתי מבת דודה שלי: "מ', אנחנו אוהבים אותך!". אלו היו המילים האחרונות ששמעתי עד כמה ימים אח"כ... שניות ספורות אח"כ כבר הייתי בהרדמה... אני זוכר הכל!

טיפול נמרץ

אני מונשם. צפצופים של מכונות ההנשמה, סיוטים, חלומות נוראיים וכו'. הרופאים אמרו להוריי שאהיה עם המסכת חמצן כנראה כמה שבועות... הורידו לי אותה ביום חמישי. בשבת עברתי למחלקה, שם שהיתי שבוע וחצי (שזה היה בשבילי נ-צ-ח), ועברתי לשיקום. כשדודי, ח', הגיע לבקרני, אמר לי את המילים הבאות: "מ', זה לא שאני מאמין שאתה תהיה בריא, זה לא שאני חושב כך, אני יודע זאת בבירור! אתה תלך, תרוץ ותקפוץ ככשהיית!". אז לא הבנתי למה אמר לי כך. למה שלא?! למה מה כבר קרה לי?! אני אוטוטו יוצא מביה"ח ישר הביתה! הוא עודד אותי. אך טעה...

שיקום ילדים תל השומר

מדוכא, מאוכזב, מוגבל, לא רואה כלום מלבד תיקרה, וחדרי צילום. ה- 40 יום של שנת ה-13, הגיעו לקיצם. יש לי בר-מצוה היום! עשו לי הפתעה במוצ"ש, באו הרבה מהישוב... היה מרגש מאד. הוסיפי לי את השם "חיים" לשמי הפרטי. לאחר 5 חודשים, שינו לי מ- מ' ל- נ'. כך שמהיום, אני נ' (והשם הנוסף ח'). שמונה חודשים בתל השומר – התקדמתי מאד.

חזרתי לתיכון. אדלג על שלב זה, משום חוסר חשיבותו במכתב. הייתי בישיבה שנה. התחזקתי מאד.

עם השנים הבנתי, "נ', אתה תישאר נכה על כסא גלגלים כל חייך!" – לא לקחתי את זה קשה. "אין הקב"ה מביא ניסיון לאדם, אלא אם הוא יכול לעמוד בו". ואני עומד בו. משתדל...

היום, 9 שנים אחרי המקרה. משפחה תומכת ב"ה. בכל זאת, נפל עליהם "תיק" לא קטן... אחותי, א', הילדה הקטנה [כבר לא כ"כ בעצם] והצדיקה, תומכת ועוזרת לי בכל מה שאני צריך. אין לאף אחד אחות כזאת! לא אחות, לא אישה ולא ילדה!!! פשוט - צדיקה! מכל האחים (4 אחים ו-2 אחיות. כולל אני), אני הכי קשור אליה... ולומר ת'אמת?! לא מגיע לי את היחס שלה! אני לא מתייחס אליה בהתאם. ה"אגו" שלי לא נותן לי... 4 שנים הפרש בנינו, ואני מחזיק מעצמי כאילו אני "שוה" הרבה יותר ממנה. בושה לי!

א', גם ממך, ואולי הכי הרבה, אני צריך לבקש סליחה! כמעט אף פעם לא הקשבתי לבעיותייך ברצינות. זה לא היה מספיק "חשוב" בשבילי... בפעמים שהקשבתי, זה היה ממש מלאכותי. רציתי להרגיש "הוגן", שגם אני מקשיב לך כמו שאת לי... תרמת לי הרבה! לא רק בעזרתך, גם באישיותך!!! א', בא לי לבכות עכשיו, אני מרגיש ממש מבויש. 9 שנים את עוזרת, תומכת וסובלת את אחיך המעצבן, ועדיין ממשיכה. איך?! אם יצא לך לקרוא את המכתב הזה מתישהו, תדעי לך שזה לא משחק! אני מתנצל! מבקש סליחה, על הכל! את עכשיו ישנה, אחרי שעזרת לי פה בערך רבע שעה כשחזרת מהשבת בגוש עציון. קראתם בראש המכתב?! לא פחות ולא יותר – עד 2.15 היא עזרה לי פה במה שביקשתי ממנה... אחרי שבאה סחוטה מנסיעה ארוכה... שוב א', אחותי הטובה, תביני אותי למה אני כותב את זה ולא אומר, את יודעת, את מכירה אותי, זה מגאוה. כן, רק מגאוה... אבל בבקשה, תסלחי לי טוב? אני חושב עלייך הרבה כשאת לא פה. לא רק כשאני צריך עזרה ואין מי שיעזור, (וגם שיש, תמיד את זאת שמוכנה לבוא ראשונה. לכן תמיד נח לי לקרוא לך, מאשר לאחר) אלא אפילו סתם כך מידי פעם... א', בקיצור את חשובה לי, ולמרות שאני לא מראה, ולא אומר זאת, אני אוהב אותך!

היום, אני מודה לקב"ה שנתן לי חיים במתנה. לימד אותי את ערך הזמן, ועד כמה צריך לנצל אותו ל- תורה!

אני משתדל להיות תמיד עם ספרים, כדי שאנצל את הזמן ה"פנוי" ללימוד התורה. למדתי משהו חשוב בחיים מהדוד היקר שלי, ח': "הדבר היחיד שאין לו זמן – זה הזמן". יש דבר שאינו מפסיק לזוז אף פעם – הזמן! כדאי לנצל אותו! לְמה?! לתורה! "... כי הם חיינו ואורך ימינו...!!!"

כיום אני בן 22, מרגיש היום בנאדם מאושר ושמח, שקיבל את חייו – במתנה! אמנם אני יושב על כסא גלגלים, ותלוי באחרים לפעמים, אבל אני יודע, שכך הוא רצון הבורא יתברך. מקבל עלי את הדין בשמחה, למרות הייסורים היומיומיים... לא חסר לי כלום ב"ה. יש לי בית, משפחה, רכב, מצב כלכלי ב"ה – אין לי תלונות. פעמים עוד שלוקחים אותי לדבר מול קהל ולספר על עצמי... אני לא מדבר על ללכת "לעודד" אנשים שנפצעו... ואני עושה זאת בשמחה!!!

אני פונה אליכם קוראים נכבדים! בין אם אתם דתיים, בין חילונים. אנא, קיבלתם חיים במתנה, תעריכו מתנה חשובה זו! יש כאלה שחייהם נלקחים בגיל צעיר, יש שהם תינוקות, יש שנולדים נכים, יש שעיוורים, שאילמים, שנפצעים... אתם חיים! בריאים! תנו תודה לבורא עולם.

הקב"ה נתן לנו זמן, 24 שעות. למה שלא נחזיר לו קצת ממה שנתן לנו במתנה?! כמה שעות ביום להחזיר לאבא שבשמים על כל הטובות שעושה עמנו... כדי שננצל את הזמן על הצד הטוב ביותר. אנא, בואו וננצל אותו לדבר החשוב בעולם. מה שהחזיק את עם ישראל בגלות אלפי שנים. פרעות, גירוש, אינקוויזיציה, מסעי הצלב, שואה, פיגועים, אנטישמיות בכל העולם ובכל הזמנים... לא אחר, אלא, ה - ת ו ר ה !

תודה לכם שקראתם את מכתבי, אני עדיין ביניכם. חלקכם יקרא את המכתב וידע מי הוא הכותב. חלקכם יתכן אפילו שמכיר אותי ולא יודע כלל על שכתבתי מכתב זה. ויש, שלא יכירו אותי לעולם...

המצפה לישועה קרובה במהרה -

נ.ח.ש.

תגובות, הערות, הארות ושאלות יתקבלו בברכה וברצון!

ניתן לשלוח ל- ntn21@zahav.net.il

אודה לכם מאד אם תפיצו מכתב זה!

תודה!

עזבנוה וכבר איננו חפצים

אך הפעם לשממה אינה חוזרת

אלא ישבוה האויבים

נמשכים אנו אחרי תועבות העולם

וחוזרים אנו לגלות מרצון

האם שכחנו איך שפכו לנו את הדם

האם לא נובל שוב לטבח כצאן

ארצנו בוכייה ונאנחה

 הנה בניה  מתרחקים

וישובו אליה לקבורה

הבוגדים המלוכלכים

איך מעלנו איך חטאנו

ישאלו הנשארים

איפה טעינו איפה שגינו

יטענו המזויפים

ובמפלתנו ישמחו הנוכרים

נשארנו בודדים בזויים

קרבנות הקרבנו מבין האנשים

האם נידונו לכליה האם זה קץ הימים

"לא יכבה נרו לעולם ועד"

יעודדו אותנו המילים

מלוכלכים בזויים אך מה זה משנה?

הננו יהודים מאמינים  ובארץ החיים

קול שופר יתקע למרחקים

יהודים יתעוררו ויכבסו בגדיהם מרפש הגלות

למלחמה נצא על הנוכרים

להחזיר את הארץ בדרך הפדות

וידע העולם שה' הוא האלוקים

ויעלו הם אל בית הקודשים

ונשב אנו בערים וישובים

וציון לבסוף תפדה על ידי בניה האהובים

אוי יהודים לא יכולנו לדלג על הקטעים הקשים

האם היינו חייבים להשקות את העולם עם דמינו

וכי מה רע בדרך הטוב והחיים

הרי התורה אמרה לנו איך נוהגים למה סגרנו את עינינו

אוי יהודים התעוררו זועקות המילים

את דמינו היקר אל נא תשפכו

חזרו בתשובה וחיו בדרך חכמים

הנה עץ התורה את פירותיו קיטפו

                                                                                     באהבת ישראל  ברוך

מכתב לח"כ לשעבר יוסף פריצקי:

השבוע, בעודי צם את צום ט' באב ומהרהר בענייני הצום, לא יכולתי שלא לחשוב על המילה "סליחה", ומייד לאחר מכן עליך. מדוע? הסכת ושמע.

כידוע לך, עמינו נמצא כעת במלחמה קשה כנגד מרצחי החיזבאללה. המון פוליטיקאים התראיינו לטלוויזיה העברית, האירופאית והאמריקאית בניסיון להסביר את המלחמה, אך הריאיון שהדהים אותי יותר מכולם היה עם ראש ממשלת ישראל לשעבר, אהוד ברק, ברשת הטלוויזיה BBC. בראיון נשאל ברק האם הנסיגה מלבנון היא זו שגרמה ללחימה. תשובתו הייתה שבהחלט לא. הנסיגה מלבנון הייתה נחוצה והכרחית, שכן בזכות אותה נסיגה חסכנו לעצמנו כ-25 הרוגים מידי שנה. הוא סירב בכל תוקף להודות בכך שהנסיגה הזו היא הגורם לפרוץ המלחמה. הוא עוד יותר סירב להודות בכך שעובדת אי-הימצאותו של צד"ל בלבנון, גרמה לכך שחיזבאללה הצליח לחמש ולשכלל את כוחותיו באין מפריע במשך שש השנים האחרונות. הוא סירב לקחת אחריות על מעשים שעשה, סירב לומר את המילה הפשוטה: "סליחה".

אך נוכל לומר שמדובר בעשב שוטה, לא משהו נפוץ במדינה, מישהו שפשוט איבד את שפיות דעתו. היינו יכולים לומר כך, אבל הדבר לא אפשרי, מכיוון שראש ממשלת ישראל הנוכחי יודע גם הוא להפגין טיפשות ובורות בכל מה שנוגע לבריחה מחבל עזה, הוא וכל מי שהיה אחראי לתוכנית הגירוש המתועבת. אע"פ שהם רואים במו עיניהם שטילי קסאם נופלים כמו גשם על אזרחי ישראל, הם עדיין אומרים שה"התנתקות", כלשונם, הייתה דבר הכרחי וטוב למדינת ישראל. הם ממשיכים וטוענים, שההוכחה הטובה ביותר לכך היא הירידה הדרסטית במספר ההרוגים מאז הנסיגה. הם מסרבים להודות בכך, שהעובדה שלא נהרגים אנשים מפגיעות הקסאם הינה נס מתמשך, וגם הם מסרבים להודות ולומר: "טעינו, סליחה".

ואולי בגלל זה אני מכבד אותך כל כך. העובדה שאתה היית הפוליטיקאי הראשון שידע לבקש סליחה ולא להתחמק בעזרת תירוצים קלושים ועורך דין מקרטע, היא זו הגורמת לי לחוש את מעט הכבוד שיש לי כלפיך. אני חייב לומר לך, שאינני מסכים עם דרכיך ודעותיך, בוודאי ובוודאי שלא עם מעשה החתירה שעשית מאחורי גבו של חבר כנסת. אלו מעשים שלפי דעתי יש להוקיעם מהחברה אחת ולתמיד, ואינני חושב שצדקת במעשיך ודעותיך אלו, הן כלפי הדתיים והן כלפי חברך למפלגה. אך לעולם לא אשכח את אותו ערב בו התגלית כאדם שונה משאר הפוליטיקאים. איך באותה מהדורת "מבט" ששידרה הקלטות המפלילות אותך, ידעת בשידור חי לכופף את ראשך בפני המצלמה ולומר לעיני מיליוני צופים: "חבר יקר, אני מבקש סליחה". התגלית כפוליטיקאי הראשון שידע להודות במעשיו הרעים, ולכן אני חושב שאתה עולה בהרבה על כל אותם מרעין בישין. לא משנה לי אם עשית זאת מתוך רצון לחזור למפלגה ולכנסת. העובדה שידעת לבטא את המילה הזאת על אף שיכולת להכחיש את ההאשמות נגדך, והחלטת לבוא לאולפן ולבקש סליחה, מגלה עוצמה פנימית לא קטנה. לכן אני מעריך אותך כל כך.

אלעזר דהן

הי חברים.

זה הולך ככה: יש חברה שעומד בראשה איש חכם שחשב על משהו שלא עלה על דעתנו (או שהוא פשוט העתיק מחוצלארץ). לעשות כסף מפרסומות!! הוא פנה אל כל החברות בארץ והציע להן את העסק הבא: הוא דואג לפרסם אותם תמורת כסף (וכידוע פרסומות שוות הרבה כסף). ומה השיטה שלו? הוא מפרסם את אותן החברות דרך הפלאפון. כלומר שולח פרסומות לפלאפונים של אנשים שנרשמים ועל כל פרסומת שמקבלים לפלאפון מקבלים כסף!!! (כל אחד בוחר את מס' ההודעות שהוא מסכים לקבל ביום (מקסימום 15), באיזה שעות ובאיזה נושאים). כל אחד שמצרף חבר לעסק מקבל כסף גם על ההודעות שמקבל אותו חבר וגם על ההודעות שמקבלים החברים שאותו חבר מצרף. ככל שמצרפים יותר חברים מרוויחים יותר. אפשר להגיע לאלפי שקלים בחודש בלי השקעה בכלל (חוץ משקל!!! אחד בודד שעולה לשלוח הודעת הצטרפות). אני כבר הצטרפתי. אני יודע על אנשים שהתחילו להרוויח מזה. שווה לנסות. אין הוצאות רק רווחים!! אני מצרף לכם קישור לאתר, שם יש יותר פרטים ודרכו גם תוכלו להרשם ולהצטרף.

תתבקשו לשלוח SMS עם המילים join shilat למס' 3636 אבל קודם תכנסו, יש שם הסבר מפורט. ככל שתצטרפו יותר מהר יהיה לכם יותר אנשים לצרף (כי בזמן שאתם קוראים את ההודעה הזו עוד ועוד אנשים מצטרפים, כדאי להזדרז..)  אגב-את הכסף אתם מקבלים בצ'ק הביתה כל חודש, או מתי שאתם מבקשים.

לכו על זה. לא תתחרטו.   ותתחילו לחשוב מה תעשו בכסף..

הנה הקישור

 http://shilat.smser.co.il