את יכולה לשייך אותו לשייך אותו לעם ישראל שנילחם למען הנערים החטופים..
זה סוד הקסם
לפני שבועיים ביקרתי בבית ספר בניו יורק ושוחחתי עם תלמידי אחת הכיתות. סיפרתי להם על ישראל וביקשתי לשמוע את דעתם על הבחירות לנשיאות בארצם, על משבר הדלק, על המלחמות המתחוללות בעולם, על ארגון האומות המאוחדות ועל בעיית בני הערובה האמריקנים. "מהי תחושתכם," שאלתי, "נוכח העובדה, שחמישים ושניים מאחיכם מוחזקים למעלה משנה בשבי בלתי חוקי, ומדינתכם, הנחשבת לחזקה ביותר בעולם, אינה מסוגלת לשחררם?"
קם אחד הנערים ואמר: "את טועה מאד. אלה אינם אחי, ולא איכפת לי מה יקרה להם!" הבטתי סביבי; שאר בני הכיתה הנהנו בהסכמה, ונער אחד הוסיף: "זה היה מזלם הרע ששהו באותה עת באיראן. גם אם היו שם 520 איש זה לא היה איכפת לי. בכל יום נהרגים יותר אנשים בתאונות דרכים. מה זה עסקי?"
"ואם היה אבא שלך שבוי ביניהם?" שאלתי.
"אז היה איכפת לי, כמובן," ענה הנער, "אבל לא הייתי מצפה שמישהו ינקוף אצבע למען שחרורו."
"אם כך," אמרתי, "כל אחד חי לעצמו בלבד?"
"בדיוק," אמרו כולם, "כל אחד מתעניין בעסקים של עצמו. לא עושים טובות ולא מצפים לטובות."
סיפרתי להם על מבצע אנטבה. רובם לא שמעו על כך, כי בני הנעורים בארצות הברית כמעט שאינם מתעניינים בנעשה בעולם. הם התפעלו והתלהבו ממסירות הנפש היהודית-ישראלית. אבל כולם החליטו שלא כדאי להסתכן בשביל הזולת. באותו רגע חשתי געגועים עזים ואהבה אין קץ לארצנו הקטנה והאמיצה, שבה אנו מתחלקים זה עם זה באושר ובאסון במסירות נפש שאין דוגמה בעולם, ואמרו חז"ל: "כל ישראל ערבים זה לזה".
כמה מחממת את הלב הידיעה כי אצלנו איכפת מאד וזה הסוד, סוד הקסם של העם היהודי.
(בינה אופק)