פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 427)

ריבוע.
משולש אדום מעליו.
שני ריבועים קטנים.
וילונות.
אדניות פרחים,
ושלט תלוי.

דשא ירוק,
ועץ עקום.
פרח צבעוני מידי.

שמש, עגולה ומושלמת.
מחייכת.
שמיים בהירים,
ואחים.
במדים כחולים.

מה היא ביקשה?

רק קצת שקט לנשמה,

להתעטף בתוך האדמה.

תלולית של עפר,

פתק עם שם.

מי ביקש לחיות??

תגיד לי ה'!!!!!

שוב השמש פוצעת
חוטים של לילה פרום.
אני אורגת אותי לאט לאט
אל תוך היום,
מושכת שק פחמים
שתי וערב:
את שמלת השבת שלי
ינקה כבר הירח הבא.

ליבי בעמונה.
נרמס תחת מגפיים כבדות של חיילים.
שותת דם.
עלוב, מוזנח, ונטוש, נטוש ביידי אחיי.

עיניי בוכות,
דמעות של כאב,
דמעות של אמונה,
שאפילו בהסתרה, שבתוך הסתרה,
בוודאי גם שם נמצא ה' ית ברך.

ידיי כותבות,
כותבות את העוול הגדול הזה,
מנסות לתרגם את מה שהולך פה,
מג'יבריש-לשפה אנושית מדוברת.

ונשמתי אצל אבא,
מבקשת רחמים,
מבקשת כוחות,
לא כאלה שלבושות מדים,
כוחות שממלאות את פקודותיו של הבורא.

ליבי,שדחף אותי מבפנים,
נשמתי, שהאירה לי את הדרך הנכונה,
עייני, שהזהירו מפני מכשולים בדמות שוטרים,
וידיי, שנאחזו בסלעים מכוסי הבוץ,
ומשכו אותי מעלה מעלה אל ההר.
אל הר עמונה.

@רוש לילה. תייגתי כי זכור לי לטובה הסיפור שלך יש לך סיכוי טוב

סיפור שמתחיל מחר

איך לכתוב סיפור קצר ולהמריא לסופשבוע רומנטי בפריז?

"עברית" ספרים דיגיטליים ו– ynet מכריזים על תחרות שנתית
לכתיבת סיפורים על העתיד הקרוב




כתבו לנו סיפור קצר (עד 1,000 מילה) המתרחש בעתיד הקרוב (ובכל מקרה לא רחוק יותר משנת 2036). לא מדע, ולא בדיוני; רק סיפור שמתרחש בעולם המוכר שלנו, אבל צעד או שניים מאוחר יותר. ככל שדמיונכם מסוגל ורוצה להפליג.

וגם:

עליכם לכלול בסיפור לפחות שניים מבין שלושת האלמנטים הבאים:
1. ספר (כלשהו. לבחירתכם. קיים או מומצא, ספר כפריט או ציון שם של ספר).
2. דבר מאכל.
3. כלי תעבורה.


כל סיפור שיישלח עד לנעילת התחרות, ויענה לקריטריונים המבוקשים ייכנס לתחרות:
עד 1,000 מילה
מתרחש בעתיד הקרוב
כולל לפחות שניים מתוך שלושת האלמנטים המבוקשים
הרשמה לאתר "עברית"
​
* כל משתתף זכאי להגיש סיפור אחד בלבד




מועדי התחרות
פתיחה: יום א', 8 בינואר 2017
נעילה: יום ג', 7 בפברואר 2017

הפרסים לזוכים:
* מקום ראשון – סוף שבוע בפריז! וגם 20 ספרים דיגיטליים לקריאה ב"עברית"
* מקום שני – טאבלט במתנה, וגם 20 ספרים דיגיטליים לקריאה ב"עברית"
* מקום שלישי – 20 ספרים דיגיטליים לקריאה ב"עברית"

* עשרת הסיפורים הטובים ביותר יוצעו להורדה חופשית כספר דיגיטלי שיקודם ב"עברית"



צוות השופטים:
הסופרת דורית רביניאן
הסופרת נעה ידלין
הסופרת מירב הלפרין
עורך ראשי, ידיעות אינטרנט - יון פדר
מנכ"ל ומו"ל אחראי, ידיעות ספרים –דב אייכנוולד
העיתונאי רענן שקד
מבקר הספרות רן בן נון



אז מה קורה עכשיו?
מלאו את הטופס למטה, אשרו את התקנון ושלחו
תוך מספר ימים תקבלו מאיתנו מייל חוזר ובו פרטים למשלוח הסיפור שכתבתם
לא לשכוח לשלוח את הסיפור שלכם עד יום ג' ה- 7 בפברואר 2017
כחודש לאחר נעילת התחרות יפורסמו שמות הזוכים באתר "עברית

מתקתקת מתקתקת.
נרדמת?! לא! אני לא נשברת.
מאות לאות מתחברות מילים,
נוצרות מילים שירים וסיפורים.
מוסיפה דגש , משתנה הסיפרה,
העיניים נעצמות לאט בחשכה.
מורידה את הראש,
מרפה , לא מחזיקה,
מתעוררת בבהלה.
במסך האותיות כבר אינם
למילים הופכות.
מתערבבות בדף ולא נמחקות.
נשארות מוטבעות בדף הלבן,
מזהירות שזהו
שארית החלום הקטן.
"מודה אני" מברכת,
"מזמור לתודה" ממלמלת.
משאירה חותם
כאות תודה והוקרה לה' יתברך
"שהחזרת בי נשמתי
בחמלה רבה אמונתך".

ברוך ה'.

 

למה,

למה רק אני מחכה ומחכה

 

כן, אני יודעת את כל מה שידוע.

שיש השגחה פרטית,

ושכל דבר מגיע בזמן שלו.

 

אבל זה לא מצליח לטשטש את הצביטה

שהנה היא הגיעה לשם,

והיא גם. והיא גם.

וההיא בטח גם.

וגם ההיא שעוברת עכשיו.

 

ומה איתי?

מתי גם אני אגיע?

מתי גם אני אהיה בקצב של כולן?

ואיך זה שנראה שאני לבד בעולם?

לאיפה נעלמו כל מי שכמוני גם?

 

סוף פריקה.

כמה זמן זה אמור לקחת?
יש מישהו אחראי לזה?

אשמח מאוד לשמוע!!

"תה פירושו
להישאר מתוק
גם כאשר אתה מעט
בתחתית כוס" (צור ונטורה)

אז עכשיו זה כמעט אמיתי ויש מקום ויש אנשים ורוצים שזה יגיע לעוד וזה חדש ובאווירה חדשה.
אם חיפשתם זמן לכתוב, מקום לכתוב, נחת לכתוב, ורצון, זה כנראה בשבילכם.

📝 *סדנת כתיבה עם צור.*📝

_בימי רביעי בערב, בגוש עציון_.
(מיקום מדויק יישלח למעוניינים).

*עלות-*
30 ₪ למפגש וקפה.
*מי מגיע?*
כל מי שרואה מילים בכל מקום. חי אותן ואוהב אותן. כל מי שמחפש מקום חיצוני ופנימי לכתוב ולהיכתב. מי שרוצה שיקראו אותו או שרוצה לקרוא את עצמו.

בסדנא נשמע תוצרים, נלמד תרגילים, נארגן לנו את המילים לכדי כתיבה ממשית. ונשתה קפה. ☕

*המפגש הראשון מוזל ולניסיון למי שירצה לבדוק. 15₪*

הרשמה מראש. בואו בטוב!

לעוד פרטים- *0526071736*
(אפשר גם בהודעה) או באישי)

הסדנא מיועדת לבנים 17+

ניפגש ☕🖊

"ואמרתי: לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו;
והיה בליבי כאש בוערת עצור בעצמותי;
ונלאיתי כלכל ולא אוכל." (ירמיהו, כ')

א.
הנביא חוזר לירושלים:
האותיות הפסיקו לפרוח, השמיים צלולים
מלהבות ומעשן
השפתיים
לא סדוקות כמגילות של אש.

(ב.
הנביא מסרב לזכור:
איכה)

ג.
הנביא נזכר:
מצרים מלאה בכל טובה,
עצמותי עצרו מלכאוב לפני כשנה, איני
זוכר באיזה יום הפסיקו ראשי העוללים להנתץ
האם
כביתי כבר אז.

אינני יודעת למה הלך, מה חסר לו כאן איתי. "צריך קצת בית," התנצל ביום חמישי, בעודו דוחס את בגדיו המלוכלכים לתוך שקית שקופה. "כולם חוזרים השבת."
את הבגדים הנקיים הוא אפילו לא טורח לקפל, אלא זורק את כולם לתוך התיק. אני עומדת בפתח החדר, ליד הדלת, בידיים שלובות ומבט עצוב. "גם שבוע שעבר נסעת הביתה," אני אומרת. "למה אתה לא נשאר אף פעם?"
הוא שותק. מעביר את לשונו על שפתיו.
לא קשה לזהות את המבוכה הנשקפת מעיניו, יש לי הרגשה שאני יודעת מה עובר לו בראש עוד לפני שהוא פוצה את פיו. כשהוא אומר לבסוף "את יודעת שהיא גדולה עליי," אני נאנחת ויודעת שצדקתי.
"מי?"
"העיר הזאת."
"היא גדולה על כולנו," אני לא מתרשמת. "אם לא נחזיק אותה ביחד, היא תיפול. זה מה שיפה בה."
"נכון. אבל כבד לי."
"זה אף פעם לא היה קל."
"אני רק צריך הפסקה."
"ממני?"
"לא, מתל אביב."
"זה קצת אותו דבר, אתה לא חושב?"
הוא שותק.
"אז לך," אני מתעצבנת פתאום. "לך."
"סליחה."
"אין לך על מה להתנצל," אני אומרת וטורקת אחריי את דלת חדרי. ברור שיש לו על מה להתנצל, שנינו יודעים זאת. כשאני מתכנסת לתוך עצמי ומבטלת בפניו את שאלתו האם משהו לא בסדר, הוא יודע בוודאות שכלום לא בסדר. אני אפילו לא כועסת, אולי מאוכזבת. בכל זאת, הגענו לכאן ביחד. כבד לו, אבל גם לי כבד ואני סוחבת בכל זאת. מי אם לא אנחנו שורדים?
הוא מכיר אותי, הוא יודע שאני לא אוותר. לא על עצמי, לא עליו, לא על העיר. אולי בגלל זה הוא מרשה לעצמו לשחרר לפעמים. לעצור את הכל ולקחת נשימה עמוקה, לתוך הריאות. האוויר של הצפון עושה לו טוב, או שאולי זה הבית. כך או כך, הוא תמיד חוזר רענן מסופי השבוע האלה. עם חיוך רחב. בניגוד אליי, שהגיחות הקצרות הביתה מדי חודש מזכירות לי מדוע אינני שם עוד.
בעודי עסוקה במרמור על הבדידות שמחכה לי גם השבת, הדלת של החדר חורקת. "אפשר חיבוק לפני שאני נוסע?"
אני רוצה לצעוק עליו, לכעוס קצת. לא אוהבת שהוא הולך לי. רוצה שילטף אותי וידגדג אותי עד שאתפתל, צוחקת. במקום זה אני מביטה בו בשתיקה. "בוא לפה," אני נאנחת ופורשת ידיים לצדדים. הוא קופץ ועוטף אותי חזק בין ידיו. נושם עמוק, מהדק אחיזה. אנחנו קרובים מאי פעם, ולא כי גופינו צמודים אלא כי אנחנו מרגישים אחד את השניה. פועמים יחדיו. פעימה שלי מול פעימה שלו, חיוך שלי ואז גם שלו.
"נסיעה טובה," אני אומרת לבסוף ומתנתקת ממנו. "תחזור מהר."
הוא מלטף אותי פעם אחת אחרונה ויוצא.
***
עכשיו אני מתכרבלת על הספה לבדי, מצטנפת בתוך השמיכה השחורה מאיקיאה. הוא שונא שהיא מותירה סיבים בכל מקום, אני מתעלמת מהפירורים השחורים שהיא משאירה על הסווטשרט האפור. החלון פתוח, לא נגעתי בו אחרי שהוא הלך, ורוח קרה רוקדת ליד התריסים ומרעידה אותם קלות.
המסך מרצד, אני בוהה בו אך לא רואה דבר. הראש שלי מלא במחשבות, מילים מסתובבות בו במערומיהן ומחפשות מקום מפלט. כל חושיי דרוכים, מתאמצים לשמוע קולות מבחוץ, לזהות את הרגליים שלו מתופפות על המדרגות, אחריהן וודאי יבוא צליל מוכר של סיבוב מפתח כחול וכבר הוא ייכנס הביתה ואיתו ריח בושם אהוב וריחם של געגועים הבאו אל קיצם.
אך הרעש ממאן להישמע, הדממה שולטת בבית ומחרישה את אוזניי. למאן קולותיהם של הדמויות המתרוצצות בטלוויזיה, אף אחד לא מדבר. כמעט אפשר לשכוח שרוב השבוע גרים כאן שני אנשים, נדמה שבית רפאים הוא זה. גם בחוץ הרעש מועט מהרגיל, שבת בבוקר, יום יפה, אך אנשי תל אביב אינם נוהגים לצאת ממיטותיהם שלא לצורך.
אני חושבת על המילים שאמר ועל אלו שהעדיף להכחיש. אני מהרהרת במשא שעלינו לשאת יחד, כמה כבד הוא, ובעצם- מה מניע אותנו? אף אחד לא כפה עלינו לבוא לכאן. משקלה הכבד של העיר הזו לא חדש לנו, מדוע אנחנו בוחרים לאחוז בו כל יום מחדש?
אני תוהה מה היה קורה אם לא הייתי חלק מהסיפור שלו. האם העלילה עדיין הייתה מובילה אותו לכאן? אם לא, יכול להיות שהוא סוחב משקל לא שלו?
העיר הזו לא שייכת לכל אחד, מי כמוני יודעת. יש כאלו שהיא בנפשם, ישנם כאלה שמעדיפים לא להכיר בה. ועם כל האכזבה שאני מאכילה אותו על הקושי שלו להיות לי שותף ראוי במסע הזה, האם הוא הולך בו בשבילי או בשבילו?
לסחוב את תל אביב על הגב למעני ולא למענו זה מחיר כבד שאינני יכולה לתת לו לשלם. תל אביב פוצעת אותו, מותירה בו שריטות עמוקות שקשה לי לרפא גם עם מגע הקסם של מילותיי. אני מפחדת עליו, שלא יינזק באופן חסר תקנה. הוא עדיין כבול לביתו והחיים בעיר הגדולה קורעים את חבל הטבור שמקשר אותו הביתה. אני הרי יודעת שאני אינני ראויה לו, האם גם הוא מבין שהוא ראוי ליותר? יותר מתל אביב, יותר ממני. למרות שאולי זה קצת אותו דבר.

ושוב אתה יושב על המחשב בחדר מורים מבקש בשקט מאלוקים שאף איש צוות שנשאר בטעות בישיבה לא יגיע וגם לא איזה תלמיד שסתם בא להציץ

ושוב נגמר כבר מה לעשות אז אתה יורד לפנימיה וכולם ישנים ויש שקט

מתפלל שאף אחד לא נשאר ער אין כבר כוח לשחק שוב את הפרצוף עליז או לספוג עוד תגובות ממישהו

ואתה יושב לבד ושואל למה אני פה?

מה יש לי לעשות פה?

לימודים אני לא לומד

חברים אין לי

אז מה יש לי לעשות כאן?

לבית א"א להגיע האחים ירימו גבה ההורים יקחקחו בגרון ושוב לא יהיה מה לעשות

יש מקום בעולם בשבילי?

צריכים אותי?

למה אני קיים?????????

ואולי, אולי עדיף יום אחד פשוט לגמור

לחתוך קצת מחיי ודי.

איך שיר נולד? כמו תינוק.

קטן, מקומט ועל פניו עווית שחוק.

חיוור או כהה- תלוי במוצא,

שיער דליל על ראשו, בקושי קווצה.

לעיתים הכל פשוט החוצה מחליק,

ולפעמים צריך וואקום או חומר להזריק.

אז הראש יוצא אולי קצת סגלגל וביצתי,

והמילים נשמעות עם נופך מלאכותי,

אך היצור נולד, החרוז באוויר,

לאט יגדל ויתפתח, יתעצב לו השיר.

בקול בכי מגיח לאוויר העולם,

"ת(ק)ראו אותי", מכריז הוא לעיני כולם.

אמנם זעיר אנכי, וראשי קצת מוזר,

אך הכל בי כבר טמון-לא יראה זאת זר.

אימו של העולל בהתרגשות תתייפח,

מחבר השיר, את מילותיו מטפח,

מאכיל, מלטף, מלביש ועוטף,

מתקן, משנה, וגם קריזה חוטף.

אך בעיניו חיבה, ליבו מתרונן ועולץ,

איך נקרא לילד? שמא אריק? אולי בנץ?

גדל לו הילד, מגלה כישרונות,

מתחיל להיות עצמאי, פותח דלתות וארונות.

אזי המחבר נבהל- צריך על האוצר לשמור!

שלא יפצע ושכלום לא ישבור!

איך התפתח לכך? זאת לומר לא ידע,

התפתחות היצירה- זוהי לגמרי חידה.

הכל בוסר בתחילה, מקומט כבר אמרנו,

ופתאום גבר נהיה, כשלא הסתכלנו.

עם חיים משלו, רצונות ומחשבות,

כשהוריו או יוצרו, רק לכוון יכולים לנסות.

להחליט אז לבד, רוצים נערים ושירים,

לבחור את כיוונם ומה שלהם הכי מתאים.

להיות חופשיים חפצים חמשירים וילדים,

כל אחד ע"פ כשרונותיו המיוחדים!

קונכייה יכולה להיות
חמימה לעיתים
של חושך.

להשתבלל היטב בתוכי
לנשום רק אותי
בסקרנות דומעת.

החוץ אטום,
הפנים רך.
שקיעה אינסופית
לתוך
ביצת הנפש.

עננים;

הוא ממהר עכשיו
בתוך ליבו הקר
שוררת מהומה.

חתול רטוב מילל
נוגות, עיניו כמעט דומעות.
ידו קופצת לרפרף
ומיד חוזר בו, מבוהל.

אך צליל דק של כאב
נמסך בקולו הפוקד:
הסירו כל איש
מעלי.



אני אשמח אם תגידו מה הבנתם...

שחור ולבן

אולי רק אפור

כהה ובהיר

אתה כבר לא צעיר

כשעוד היה מותר

'אמת' לומר

אמת אתה שח?

את הלב תפתח

את שלך תמצא

לשלנו הנח

כל צבעי הקשת

במלאכת מחשבת

תחליף משקפיים

תתבונן בשמיים

למוחך תן דרור

את ההרמוניה קלוט

מעבר לחושך

מבעד ללוט

אך אתה הקודר

ממשיך לצטט

תבחרו כבר צד

מספיק לשוטט

עד מתי תפסחו

תפסיק לחטט

 

אני שוב צועק

הם שוב לא שומעים

אני לא צוחק

והם לא מבינים

איך אפשר כך לחיות?

אבל מהם חיים

אני חי כשכואב

והם, כשנעים

אך למה  אצפה

איך להם אטעים

כשלי עוד מר

שמחתי לרגעים

ובכלל מי זה 'הם'

שממני רחוקים

הן אחיי הם, רעיי

איתי נודדים

מנסים להשיב

לי-אותי לימודים

קוראים לי לראות

אורות מיוחדים

משקפי שמש חובה

מעטים הזוכים

אשרי שזכיתי

'ענוים ענוים'

ממקום עמוק צפה ההתלבטות ועולה,

לחתוך או לא לחתוך? זו השאלה.

מצד אחד עדיף לעשות זאת מהר,

אך מאידך גיסא גם צריך להזהר.

השאלות חזקות הן- לא נותנות מנוח,

מייסרות וקשות, גומרות את הכוח.

האם אדע לחתוך בצורה עדינה,

או שמא היא תיפגע חלילה ללא תקנה?

מי ערב שהחיתוך יהיה מועיל ונכון,

אולי האפשרות השנייה היא הפיתרון?

האם מספיק ישר אני ואצליח מעשיי,

או שמא להעזר באחר- הכי פשוט ודי?

כבר קרה שחתכתי והצטערתי על כך,

מדוע הפעולה מסובכת כל כך?

אולי צריך ללמוד כיצד לבצע את המלאכה,

לדעת לחתוך בצורה יפה כהלכה.

בלי פגיעות ושגיאות- לחתוך בקלילות,

להיות מדוייק, ברור וחד- לפעול ביעילות.

להיות שמח ונינוח לאחר מעשה,

ולא לבוז לעצמי ולתפוס מחסה.

חברי הנפלאים, היקרים מכל אוצר,

הצילו נפשי, שחררוה ממיצר.

אנא עיזרו לי להכריע בהחלטה הקשה,

כיצד לפרוס לחלקים את הטבלה המתישה?

האם לחתוך ב'גיליוטינה' הפוגעת בנייר,

או לגזור במספריים על אף שאיני מוכשר?

 

גמור ומנוי היה בדעתו לברוח
לא נשאר בו עוד טיפה של כוח
הוא לא חיכה דקה וגם לא שתיים
ארז את כל חפציו ונשא רגליים
נסע להתרחק מעבר אל הים
משאיר את כל הזכרונות אי שם
השאיפות נהפכו לחלומות
והוא החל לזגזג בין עולמות
אין בו טיפה כבוד ואומץ
את המשמעת העצמית שחרר בדרך
זרק לכלבים את כל מה שהוא האמין
גמור ומנוי בליבו שדרכו נכונה
ולא עצר לחשוב ולהקשיב לסביבה
הוא הגיע לשם
הוא חיפש תשובות ועולם
ומבלי משים הפך לבלי שליטה
לעוד ייצור מיותר מן השורה
כל עומק מחשבה הוקא מתוכו אחרי ששתה
הוא אהב את התחושה שהוא מלך העולם
היה בטוח הוא שולט בעצמו ובכולם
לא רצה להודות שעשה טעויות
המשיך בכח
עד שכמעט ניהיה מנוח
גמור ומנוי היה בדעתו לשכוח
גם אם זה אומר לעשן בלי פיקוח
לפתח תפס זוית וראה שלכת
נזכר, ארז חפציו וחזר למולדת
שינה השקפה התחיל לרצות
ולהסתובב בין עבודות
גמור ומנוי בדעתו לשנות
התחיל לייצר לעצמו כוחות
הגיע רחוק הגיע אל הפנימיות שלו
התחיל ללמוד ולהסתובב עם כיפה
את הראסטות והודו הוא השאיר במזוודה
היום הוא מספר לכולם
על נער צעיר שפעם
רצה עולם
היום הוא יודע
שרצה תשובות
הנוער של היום רוצה לעשות
לנוער של היום יש די והותר עוצמות
הנוער של היום זה מה שיבנה את הנוער של מחר
הוא הדוגמה להתמודדות ומציאת מקום בחברה
מי אני מה אתה
הוא היה גמור ומנוי בדעתו להקים משפחה
אבל מי תסכים להתחתן עם עבר כמו שלך
לא התייאש המשיך לחפש
ולהעביר שיחות
לעודד נערים ונערות
והיא הגיעה
כמו שתמיד רצה
ובחופה כשהיא הביטה בעייניו והוא בעינייה
ידע
שגם בגיל 100 שנה
מצא את שנפשו חיפשה
אבל כאן זה לא נגמר
הוא ממשיך לתקן עולם
והאמת?
בתוך כולנו יש ייצור כזה די מת
שרוצה ורוצה אבל לא מוצא
מחפש במקום לא נכון
טועה
משתנה
חי בין עולמות
בטוח שכשירצה
זה יוכל להשתנות
לא
זה מתחיל עכשיו
וזה תורנו
אנחנו ההמשך
כל רגע נתון לתפקודנו
נשים את הכיפה שלנו
את האמת שלנו
נדבר אל עצמינו
אל אחרים
נשמע מה אומרים
נבין מה
השאיפות שלנו
נתחיל לממש
ולייצב את הכיוון שלנו